כל משפחת מרקובסקי, נינים, נכדים, חתנים, כלות, אמהות ואבות, סבים וסבתות, כל הנוכחים כאן.
כולכם מוזמנים למסע קצר אל העבר.
אנחנו במאה הקודמת, המאה התשע-עשרה, ברוסיה.
וברוסיה הצאר, המלך הרוסי, אוסר על היהודים לגור בכל מקום, אלא רק באזור מסוים שקוראים לו "תחום המושב".
אנחנו מבקרים בעיירה קטנה, אולי כפר, ששמה סמיונובקה, בפלך צ'רנינוב, שזו העיר הגדולה באזור.
שם יש נער ששמו יוסף. יוסף לבוש כמו שאר הילדים בעיירה, בגדים שחורים, פאות, כיפה, ולומד בישיבה.
הוא לומד תלמוד ופוסקים, לימודים קשים ומתישים.
יוסף מסתכל מסביבו. הוא רואה איך חיה המשפחה שלו ואיך חיים היהודים בעיר. חייהם קשים ועלובים. רובם עניים מרודים. כולם מפחדים
תמיד מהשלטון הרוסי.
כדי שלא "ייחטף" לעבודת הצבא הרוסי, רשום יוסף בתעודות כאילו הוא בנו היחיד של אחד הדודים שלו. ילדים בני 12 היו נחטפים
ומשתחררים מהצבא לאחר 25 שנה.
והנער יוסף חושב לעצמו: הרי יש לנו אי שם ארץ, ובה תמיד זורחת השמש ושם ירושלים, ושם קברות האבות... והמחשבות אינן מרפות.
יוסף מסיים לימודיו בישיבה ועובר לעיר גדולה יותר, רומני. כאן הוא גר לבד וצריך להתפרנס. כאן מתחיל יוסף את הקריירה שלו בהוראה ומכאן ועד סוף ימיו היה יוסף מרקובסקי מורה.
ויש גם ספרים חדשים, ולספרים שמות נפלאים! "אהבת ציון", "אשמת שומרון"... ומי שקורא בספרים האלה, עובר בדמיונו לארץ מופלאה, ארץ התנ"ך. שם, בין מעינות, עצים, פרחים ודשא, מהלכים נערים ונערות ולהם שמות מופלאים כמו אמנון ותמר.
יוסף קורא בספרים לא לבדו. יש לו חברה לדעה ולחלומות. שמה מריה – והיא נערה קטנת קומה, כמעט זעירה, שלה תלתלים ארוכים על כתפיה. מריה נולדה ברומני. אורח החיים של משפחתה היה שונה לגמרי מחיי משפחתו של יוסף. בלשוננו, הם לא היו דתיים כלל, והיו שונים מרוב רובן של המשפחות, שהיו משפחות דתיות ושמרו על המצוות.
מריה ויוסף חולמים ביחד על ארץ ישראל. אחרי זמן נישאים השניים ועוברים לעיר יקטרינוסלב, על גדות הדנייפר, הנהר הגדול ששטות בו
ספינות מסחר. ברבות הימים נולד הבן הבכור במשפחה. איך יקראו לו? סתם שם? לא ולא. יהודה יקראו שמו, ואולי ראו בדמיונם כי כמו
יהודה המכבי גם הוא יהיה גיבור חיל.
ואיך יקראו לבת שנולדה?
אומר הנביא הושע: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל, אמרו לאחיכם עמי
ולאחותכם רחמה" (הושע ב' 2, 3), והתינוקת נקראת בשם רֻחמה. אחרי יהודה ורוחמה נולדה תמר – תמר מ"אהבת ציון", ואחריה עמנואל, אנחנו
עולים לארץ ישראל – עמנו-אל!.
המשפחה בינתיים כבר בעיר אחרת, ילץ שמה, והאב מנהל בעיר זו "חדר מתוקן" שהוא בעצם בית ספר עברי.
התנועה הציונית גדלה והולכת.
ד"ר הרצל מכנס קונגרס מדי שנה, שאליו מגיעים צירים מכל העולם היהודי. ובקונגרס דנים ומתווכחים ומתכננים את עתידו של העם היהודי בארץ
ישראל. צרות היהודים רבות, כמעט אי אפשר יותר לסבול, ואין פתרון. תכניתו של ד"ר הרצל, לקבל מידי ממשלת תורכיה
רשות (קראו לזאת צ'רטר) – ליישב יהודים בארץ ישראל, לא מצליחה. וב- 1903 מקבל הקונגרס הציוני, בהרגשת אין ברירה, את ההצעה ליישב
יהודים באוגנדה שבאפריקה.
"האם נוותר על ארץ ישראל? לא ייתכן!!!"
ארץ ישראל היא ארצנו האחת והיחידה ואנחנו נוכיח זאת. אומרים ועושים! יוסף ומוריה (שכן שמה של מריה הוסב בינתיים לשם עברי) אורזים
חפציהם, נפרדים מהמשפחה, מהידידים ביקטרינוסלב, ברומני, לוקחים את ארבעת הילדים ועולים על אניה בדרך לארץ ישראל.
חורף, קור, סערות. קשה מאוד ההפלגה בים עם ילדים קטנים ועם תינוק. ולאחר טלטלות מגיעים ליפו בשלום.
ביפו נפגשים בידידים רבים, מורים, סופרים ועסקנים ציוניים, ומיד חשים עצמם כאילו הגיעו הביתה. אחרי ימים מועטים מיטלטלת עגלה עמוסת
מזוודות וילדים למושבה הרחוקה קוסטינה – למקום העבודה החדש של יוסף מרקובסקי.
במסע הזמן אנו בחודש פברואר 1904, היום לפני תשעים שנה.
את קוסטינה עוזבת המשפחה אחרי כשנתיים וחוזרת ליפו. שני הילדים הגדולים יהודה ורוחמה לומדים בבית ספר לבנות. ולמה לומד הבן בבית ספר המיועד לבנות בלבד? מפני שרק בבית ספר זה לומדים בעברית.
ומה אומר יוסף מרקובסקי בסכמו את תקופת קוסטינה, במכתבו למנחם אוסישקין בשנת 1906?
"למדתי כי העירוני יוכל בנקל להיות אכר אם רק איש עבודה הוא, ולפי דעתי אין איש בעולם אשר יוכל לחיות חיים מאושרים כמו האכר החרוץ. הנה אני, אשר משנת ארבע עשרה לימי חיי הייתי עירוני, ובצאתי עתה מקסטינה ליפו, לסביבה אהובה לי, הנני בכל זאת מתגעגע לחיי הכפר.
... חפץ הייתי בכל זאת להיות מורה באיזה מושבה ולהמשיך את חיי מורה כפרי כאשר הסכנתי".
ואכן הגיעה ההצעה לעבור לגליל העליון. אורזים את כל החפצים, מזוודות וכלובי ציפורים, עוזבים את יפו, והכיוון – צפונה – לראש פינה.
המעבר לא קל בימים ההם. אין עדיין כבישים ואין מכוניות. איך עוברים דירה במרחק הליכה של 3 ימים לפחות? שטים באניה מיפו עד חיפה. מחיפה ברכבת לצמח, ושוב מעבירים את כל המזוודות, עם כלובי הציפורים, לסירה, ושטים עד צפון הכינרת. שוב יורדים עם החפצים מהסירה, ומעמיסים החבילות על גבי הפרדות. מטפסים על הפרדות ויושבים כל בני המשפחה, וגם אמא מוריה עם התינוק עמנואל על פרדה. כבר ערב, הולכים בשיירה בשביל הצר, בעלייה לראש פינה. לא הספיקו לשים את הראש ולהתארגן מעט, ואחרי חודשים מספר בראש פינה עוברים למטולה בשנת 1907. כאן מנהל יוסף מרקובסקי את בית הספר ומוריה משמשת מורה לחשבון והנדסה.
הגענו במסענו אל העבר לשנת 1910. במטולה מתווספים למשפחה שני ילדים נוספים: תרצה ואזרח. הפרש הגיל ביניהם שנה אחת, והם תמיד "הילדים" או "הקטנים".
לימים מתגשם החלום על חיי איכר בארץ ישראל. המשפחה מקבלת "איכרות", כך קוראים אז למשק חקלאי במושבה. עוזבים את הבית השייך לפקידות
ועוברים למשק. כל המשפחה משתתפת בשמחה רבה בעבודה החקלאית. במטולה באותם ימים הגידולים הם גידולי שדה, חיטה, שעורה, תירס. בבית יש
פרה שנותנת חלב, כמה כבשים שמחלבן עושים גבינות לצרכי הבית.
האב עם הבן הבכור יהודה (שהאיכרות נרשמה על שמו כשהיה בן 16 בלבד) נוסעים לחיפה וקונים ציוד וכלי עבודה – מהמודרנים ביותר באותו זמן.
יהודה "מתאמן" בזריעה ביד בפיזור, בחרישה במחרשה ערבית. המורים שלו לחקלאות הם הגרים – "גרי הצדק" במטולה, והפלאחים הערבים. השדות נחרשים ונזרעים והתבואה מובלת לגורן, וכל בני הבית משתתפים בעשייה ובפרנסת המשפחה. אבא יוסף מכין את הסוסים בבוקר, ומקבל אותם בערב בתום העבודה, וגם חולב את הפרה. יהודה ורוחמה בשדה, וכשעמנואל גדל מעט, משתתף גם הוא, בתחילה בנסיעות אין סוף על המורג בגורן ומאוחר יותר בעבודות נוספות. (האחות תמר כבר לא משתתפת עם כולם. אותו זמן חלתה ולא החלימה עד שנפטרה בגיל צעיר). רוחמה מצטיינת בעבודתה עד כדי כך, שהיא מקבלת "פרס העבודה" מעם קלווריסקי, האחראי (מטעם חברת יק"א) על ההתיישבות בגליל. ומה הביא לה מתנה? כמו לחדוה הקטנה שבשיר, ניחשתם. עֶגלה – עגלה דמשקאית משובחת.
באותו זמן ברוב חצרות האיכרים מתגוררת משפחה ערבית, שעושה כל מלאכה, בבית, בחצר ובשדה. במשפחתנו – עבודה עצמית, ברוח תנועת הפועלים אז. לא עוזרת בית, ולא גנן. גבינות, ריבות ומרקחות, גם בגדים ורקמות מעשה בית לתפארה. עזרה הס מלהזכיר, עובד ערבי? לא ולא!! עד היום.
הגענו במסע אל העבר לשנת 1914.
פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואיתה צרות צרורות, רדיפות של השלטון התורכי, מאסרים, ורעב.
יהודה נתפס מדי פעם לעבודת כפייה, ויוסף האב נרדף על ידי התורכים בהיותו אחראי לבנו שברח מעבודת הצבא.
הרעב מגיע לכדי כך, שאמא מבשלת עשב מהשדה, ותרצה זוכרת שלפסח קיבלו קצת סובין והכינו מזה מעין דייסה, שחולקה למנות קטנות.
ואנחנו, הנמצאים כרגע בספינת העבר, מחכים עם הילדים, ליד שולחן "הסדר" הריק מכל אוכל, לצלחת הדייסה הקטנה שנאפתה מסובין.
וכך כותבת רוחמה לאבא, שמפחד התורכים עבר למושבה מצפה:
"אבא, בבית עכשיו המצב לא טוב. בעיקר בנוגע לבגדים. יהודה ועמנואל באים מהשדה רטובים ואין להם מה להחליף. תרצה ואזרח יושבים זה שני שבועות בבית ואינם הולכים לבית הספר מפני הגשמים והקור ואין להם מה ללבוש. כסף אין בבית אף מטליק. תשתדל אתה לשלוח לנו כסף. יהודה עובד ביום וקודח בלילה. עמנואל בריא."
בעיית הבגדים נפתרת. רוחמה תופרת בגדים לכל המשפחה מאוהל צבאי, בלי בגדים תחתונים ובלי גרביים.
עד אשר יום אחד מופיעה במושבה קבוצת סיירים מהצבא הבריטי, כאשר מן הצד השני בורחים אחרוני התורכים. אלה נכנסים ואלה יוצאים. כל המושבה יוצאת לקראתם. סוף סוף הגיע הרגע המיוחל. מתאספים בבית הספר ואבא מורה ליהודה לעלות על שולחן ולקרוא בפניהם את הצהרת בלפור. (זאת ההצהרה שהכריזה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל).
בזמן המלחמה היו במטולה קבוצות שונות של פועלים ושומרים, וביניהם בת שבע דיין ואריה – לייבל וישנבסקי.
לאחר המלחמה נושא יהודה לאשה את בת שבע, מקבוצת הצעירות, ורוחמה נישאת ללייבל, מאנשי "השומר". רוחמה ולייבל עוברים ב- 1919 לאיילת
השחר שזה אך נוסדה.
ההורים עוברים עם שני הילדים הצעירים לירושלים, בעיקר כדי לאפשר לילדים לימודים בבית ספר תיכון, ויוסף מרקובסקי מתחיל לעבוד בהוראה בבית חינוך עוורים.
יהודה ובת שבע, עם עמנואל, נשארים במטולה. השנה 1919 ואנחנו, במסע אל העבר, נמצאים בימים קשים. ימי מאורעות תל-חי. אנחנו רואים את יהודה ועמנואל משתתפים באופן פעיל בהגנת הגליל.
עד אשר ביא' אדר תר"פ 1920 נהרג טרומפלדור בתל-חי ואיתו חברים נוספים. הגליל נעזב למשך שבעה חודשים, מטולה נשרפה ונהרסה.
בינתיים בארץ מנשבות רוחות חדשות, והעלייה השלישית מביאה איתה חלומות ורעיונות חדשים על יישוב הארץ על ידי התיישבות שיתופית. הדבר קוסם, ותואם את הרעיונות אותם ספגו בבית במשך השנים.
יהודה ובת שבע עוברים לנהלל. אחרי שנים מספר מצטרפים לנהלל גם רוחמה ולייבל. עמנואל גם הוא עוזב את מטולה ומצטרף לארגון המקים את כפר יהושע. תרצה נישאת לליאו רוזנשטוק ומקום מגוריהם בחיפה, ואזרח עם בת שבע רעייתו מתחילים חייהם המשותפים במושבה מנחמיה, משם הם עוברים אחרי שנים מספר. ההורים יוסף ומוריה עוזבים את ירושלים ובשנות השלושים מגיעים לנהלל, וכאן נסגר מעגל. בנהלל הם רואים את הגשמת כל האידיאלים עליהם חלמו מאז נעוריהם הרחוקים ברוסיה.
תם המסע שלנו אל העבר, של משפחת מרקובסקי, יוסף ומוריה.
תם ולא נשלם. שהרי המשכו במסעה של כל משפחה ומשפחה בנפרד.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נרשם על ידי רנה פורת במלאת 90 שנה לעליית משפחת מרקובסקי לארץ ישראל.
9.2.1994
