חזרה לתוכן העניינים
אבּי היה סבא שלא מדבר כמעט. אהבתי אותו מאוד. כשהייתי ילדה היה פוגש אותי במדרגות בבגדי חאקי, בדרך למעלה; אומר לי "סמדוּריקְל", מלטף בראש בידיים המחוספסות שלו ונותן נשיקה בשערות. ידעתי במאה אחוז שהוא אוהב אותי.
מעולם לא ראיתי אותו כועס או מרים קול. רק על הערביות כעס והן, לפליאתי, פחדו ממנו והסתכלו לראות אם הוא לא בחצר כשעברו.
כשגדלתי והיה לי בחור, היה שואל תמיד מה אבא שלו עושה. ואני השתדלתי לתת תשובה שדומה כמה שיותר לחקלאי וכמה שפחות לסוחר. בגללו, עד היום קשה לי להשתחרר מהגנאי שמתלווה בדמיוני למילה "סוחר".
אני זוכרת ויכוחים אינסופיים בין אבּי לאבא; אבּי מתחנן ממש שאבא יתן לו עבודה בחצר, ואבא משתדל בתוקף לעצור אותו, שינוח ולא יתאמץ מעבר ליכולתו. אבּי לא רצה לנוח, והיה נואש כמי שחייו תלויים בכך שיתנו לו לעבוד. אבל אבא התעקש. ריחמתי על אבּי מאוד. (לאחרונה, כשלא יכול היה לעבוד יותר, איבד בשל-כך את בטחונו, הפך מודאג ותלוי ברוחמה ובאבא. היה עצוב, ואמר לי: לא טוב להיות זקן.)
הזכרון החזק ביותר מחגי נהלל בילדותי – מעגלי ריקודי הורה שמחים; ובמרכז – מעגל קטן של רוקדים "ותיקים": צמודים זה לזה, ידיים על הכתפיים, גו כפוף קדימה ורגליים רוקעות בריקוד סוער. ואבּי תמיד בולט ביניהם. הכל היו מפנים להם מקום בכבוד גדול. ברגעים אלה היה אבּי אחר מזה שהכרתי. אולי שב לרגע להיות האדם שהיה לפנים. הייתי גאה בו מאוד. בהדרגה הצטמצם מעגל הוותיקים, עד שנעלם מהחגים. לפני שנים אחדות, באחד החגים, כשההורה סערה מאוד, ראיתי את אחד הרוקדים מבני הדור של אבא נעצר, מביט סביבו משולהב ומזיע, וצועק פתאום: "איפה לייבל?!"
דוֹד יהודה מספר על פגישתו הראשונה עם לייבל, בהיותו נער במטולה: הוא ראה בחור גבוה ויפה-תואר חוצה את הרחוב; לבוש בבגדים מהודרים ובמגפי-עור; ושרוכי העקאל של הכפיה משתלשלים לו בגנדרנות בצד ראשו, לא מאחור ככולם.
כשהיה אבּי בן 90 (שנה לפני פטירתו) נולד לי ערי. אבא ואמא היו בחו"ל. חזרתי עם התינוק מבית החולים מוקדם מהמצופה, ועליתי איתו לרוחמה ואבּי. שניהם ישבו בסלון, הופתעו מאוד לראות אותי, ונדהמו עוד יותר למראה התינוק הזעיר – גוזל בן יום וחצי ופחות משלושה קילו. רוחמה גמגמה במבוכה למראהו כי ידיה לא נקיות ואינה מעיזה לגעת בו. אבּי קם מיד, ניגש אלי והושיט ידיו לתינוק. רוחמה גערה בו: מה איתך! אל תיגע בו! והידיים שלך לא נקיות! אבּי התעלם ממנה, לקח בעדינות את הקטנטן בזרועותיו וחיבק אותו דקות ארוכות, נרגש עד דמעות.
(נהלל, נובמבר 1985)