חזרה לתוכן העניינים
את סבא יוסף לא הכרתי כלל ונותרו רק הסיפורים של אלה שחיו במחיצתו והכירוהו.
בדמיוני הוא מצטייר כאדם משכיל וקפדן שבניו, בנותיו ומשפחותיהם, כיבדוהו ועם זאת קשתה עליהם קפדנותו שלא ידעה פשרות.
אבא, שהיה נכדו הראשון, נזכר תמיד איך בהיותו בן שלוש או ארבע, היה נמלט אל בין העצים מסבא שכל־כך אהב אותו והחליט, שהגיעה כבר העת ללמדו קרוא וכתוב ואילו הוא, הנכד, סבר שמוטב שסבא ירוץ לחפש ולמצוא אותו במקום מחבואו.
ועוד סיפר אבא, כי סבא לא היה דתי, אך הקפיד על שמירת מסורת; עד היום זכורים לו לילות ה"סדר" שאותם ערך סבא יוסף והשתתפו בם המשפחות כולן.
את סבתא מוריה אני זוכרת כאשה קטנה, צנועה ועם זאת פעלתנית אף בשנותיה האחרונות. היא היתה הראשונה שהקנתה לי את האהבה והכבוד לספרים, בדרך המיוחדת שבה נהגה לתת לי אותם במתנה.
על סבתא שמעתי גם מאמי. אמא, שהגיעה לנהלל במס¬גרת עלית־הנוער מגרמניה וכנערה בארץ חדשה סבלה מבעיות הסתגלות, מצאה בסבתא מוריה אשה מבינה, מעודדת ועוזרת.
עד היום מראה אמא מדי פעם, את ספר "שירי רחל" שקיבלה במתנה מסבתא.
יעל
(הנינה הראשונה)
(שנה למות סבתא מוריה)
עת את חבקת עפר המולדת
שקעה השמש ברוכסי הכרמל,
וירח עצוב שלח קרן קודרת
על יריעות הרקיע לכתוב לך הלל.
כוכבים הסתדרו בטורים ושורות
ללא אומר נצנוץ התיצבו בשתיקה
עת בינם כתב ירח בכתב מאורות
כבוד ויקר לחלוצה ותיקה.
כבוד? הן תמיד ממנו ברחת!
עת ראית צילו היית מתחמקת.
שבחיך, שבחי ראשונים, שכחת
אך בכתרם, תמיד היית הברקת.
האבנים תלחשנה אחת לאחת
במשעול המוביל מצפת למטולה,
איך בזמן סכנה הלכת ללא חת
ובסלך מזונות למשפחה כולה.
והיה המזון, אם הרבה או מעט,
דלתך תמיד פתוחה לאורחים.
והיית מאזינה בקדושה, בלאט,
גומעת דבריהם: איך שממה מפריחים.
דמית לחוקר שבנכר יהלך.
בולע רשמים, לא יפסיק מגמיעה,
רבים המקומות, בם נטית אוהלך,
ונחתם בישותך מיפעתם קימעה.
נותר בעיניך זוך המפל,
ושפעת תלתליך כהרי הבירה
בקולך רונן צחוק ילדי נהלל
ואת כירדן זריזה מהירה.
כל בוקר השכים לך בשחר חדש,
כל ציפור לך רנה שירי מלאכים,
התהלכת בארץ ככוהן במקדש,
כל דשא הנץ לך אלפי פרחים.
כל רגע היה לך רגע שבקדושה
לא חסכת עמל, ומבלי לחשות אודותיך,
ולא היית חזקה. ולעתים – חלושה
אך לימדת במסירות תורה לתלמידיך.
לימדת תלמידיך הנדסה וחשבון,
כי ידעת בגולה תוצאות הבוּרוּת
רצית שאיכרינו ידעו אל נכון
לבנות מולדתם בתבונה ודיקנות.
לרגע אחד לא פסקת מלמד
אחר בית-ספרך בא הצריף,
והיה הוא קטן, אך כאוהל מועד
חמימות, ותרבות סביבותיו הציף.
וכעת, שתיליך - אילנות ענקים,
חניכיך מירושלים, מטולה ונהלל
שולחים פוארה, שורשים עמוקים,
תוצאות עמלך אשר דרכם סלל.
ועת לאחרונה למנוחות ליוינוך
מוקיריך למאות נקבצו אליך,
בכבוד והערצה בארונך נשאוך
לברק האורות של שיפעת מפעליך.
נאמר כולנו: יתגדל ויתקדש
זכרך היקר, אם ומורה
ימתקו לך לעד רגבי נהלל.
שלום לך, שלום, שלהבת אורה.
נכדך יוסף מור
"עלון הכפר", סיון תשי״ח
★
סבתא מוריה היא הסבתא של ימי ילדותי. בעיקר זכורה היא לי מהשנים שהייתי בגיל בית־הספר היסודי.
מעלות רבות היו לה לסבתא: קודם כל סבתא שדוברת עברית. אף לאחת מחברותי לא היתה סבתא שמדברת עברית ועוד בשפה צחה וברורה כל־כך.
היתה נמוכת קומה. לנו הילדים היתה זו גאווה שהשגנו אותה בגובה ו"אנחנו כבר גדולים".
לפלא גדול היתה בעינינו העובדה שרק שן אחת לה בפיה. (סבתא התעקשה שלא לשים בפיה שיניים תותבות). סיפרנו זאת לחברינו הילדים בהשתאות.
אך מעל לכל היו - הספרים! ספרים בצריף הקטן, ובספרים - עולם ומלואו...
עוד שמור באפי ריחו המיוחד של הצריף שלה, אליו היינו באים בשבתות לעתים קרובות.
זכור לי מטבחון זעיר ופרוזדור קטן המוליך אל העיקר - חדר מלא ספרים וספה בצידו עליה היינו משתרעים, יושבים וקוראים בספרים.
סבתא היתה גם המקור העיקרי לספריה הפרטית שלנו. שתי כונניות העץ שבביתנו היו מלאות בספרים וכרכים, יקרי המציאות בימים ההם, רובם מתנותיה.
הספרים האלה היוו חלק חשוב בעיצוב העולם הרוחני שלנו, הבנות, נכדותיה.
מיקה
★
כאשר אני רוצה לספר על סבתא, לתאר אותה קצת, נובר אני באוצר המלים ואיני מוצא שום תואר או כינוי המיוחד לה, לה בלבד מאשר סבתא מוריה סבתא המיוחדת שלי, שלנו.
קטנה ורזה, צנועה ושקטה, כל צעדה - כמין התנצלות והצטנעות על מקום של מישהו שתפסה כביכול, בנוכחותה ולא היא. היא לא תפסה מקום של איש כשם שלא פגעה באיש ותמיד נזהרה בכבודו של אדם. אך נוכחותה לגביי - עולם ומלואו.
כאשר סבתא היתה נמה מנוחת הצהרים שקט היה שורר סביב צריפה, להפריע מנוחתה היה דבר שלא יעשה. והאות לי, לילד, שאפשר לשחק בחופשיות - היה התריס הנפתח ליד המנדרינה ודמותה המופיעה בחלון.
להשכמתה היו לי כמה אותות שהראשון בהם, צעדים למטבח וקול מים ניגרים מברז, צעדים במסדרון ו... הדלת נפתחת וסבתא ניצבת לבושה בקפידה, תלתליה סרוקים וסדורים כל אחד במקומו וסיכה ששלושה עיגולים חברו בה בשורה והאמצעי - אבן תכולה בו, פורפת שמלתה ומשלימה לבושה, סבתא קמה. ובלכתה ברחוב משתדלת להקדים שלום לכל אחד ומשיבה במאור פנים למברכיה. סבתא הולכת.
שתי מזכרות נשארו לי מסבתא : האהבה לקריאה והספר הראשון שקבלתי ממנה ליום הולדתי השביעי, "לובנגולו מלך זולו", אותו קוראת כעת בתי סיגלית.
אחד מתענוגותי הגדולים היה להקדימה וללכת לדואר לשאול שמא יש חבילת ספרים בעבורה להביאם אליה, לפתוח יחד עמה את אריזת הנייר החום, לנבור בערימת הספרים החדשים, למיינם יחד עמה ולסיום - לקבל מידה מודעה, לפרסום ליד הצרכניה, בה היא מודיעה על הספרים החדשים למזמיניהם. לעמוד בצד ולצפות בקוראי המודעה המתפעלים מכתב ידה הרהוט והמסודר ומהאותיות היפות.
והיה תענוג גדול מזה. לשבת עמה בצריף, היא ליד השולחן הכבד שציפוי ירוק לו, מימינה העששית לבנה-ירוקת האהיל וכונניות ספרים מקיפות אותה. מימינה ספרים מספרים שונים למכירה ומשמאלה - ארון בעל דלתות זכוכית ובה ספריה היא והש״ס של סבא. יושבים היינו - היא ליד השולחן ואני על הספה - וקוראים בשקט.
כשהתגייסתי לצה״ל כתבה לי סבתא:
"זכור כי נרדף היה עמנו בגויים שנים רבות. כעת ניתן לך רובה, רובה של צבא יהודי, היה ראוי לו".
היה בכך יותר ממכתב או משאלה, היה בזה ציווי שאי אפשר שלא לציית לו.
בשרותי בצה"ל הוטל עלי להיות בין מלווי הרכבת בקו ירושלים - הרטוב. בעת ההיא שהתה סבתא בבית אזיקה ז"ל ובת־שבע תבל"ח, בירושלים. התלוננתי בפני סבתא על טיב האוכל שקיבלנו, ומיד קיבלתי בחזרה דברי תוכחה שקטים אך בוטים. היא סיפרה לי על ימי מלחמת העולם הראשונה, על הרעב ששרר אז עת לא נשאר לאכול אלא חוביזה. ומפח הנפש הגדול שהיה לנוכח הארבה העט על הירק וממש גזל את מעט האוכל שנותר, ואתה, אמרה לי, מלין על האוכל שאתה מקבל כעת? בושתי ולא היה מענה בפי. אך סבתא, פרט לתוכחה היתה לה גם גישה מעשית, היא היתה מוכרחה לאזכר אח העבר, אך היתה מודעת גם לשינוי הזמנים. ומאז, בכל יום היתה בת־שבע מחכה לי (בשליחות סבתא) ובידה קופסת פח סגלגלה צהובה (שלא שכחתיה) ובה כריכים טעימים צידה לדרך.
במברק שקבלתי היו מלים ספורות: "בוא מיד, סבתא נפטרה..." לא ידעתי נפשי מרוב צער. נזכרתי בדבריה:
"שבעתי ימים, כבר זכיתי להכל בחיי, זכיתי לראות מדינה יהודית, צבא יהודי ואף לבחור לפרלמנט יהודי זכיתי, שבעתי חיים, עייפתי, עייפתי..."
לא מצאתי נוחם בכך שסבתא מצאה מנוחה לנפשה היגעה. ידעתי שיום אחד ניפרד, אך חשבתי וקיויתי שזה יהיה בעתיד הרחוק רחוק, עוד היה לה הרבה, הרבה מקום בתוכנו, עוד היה לה הרבה לספר, עוד לא נפרדנו...
יוסי
★
כולנו זוכרם את סבתא מוריה כאשה קטנה, שברירית, עדינה ותמיד מסודרת ומצוחצחת.
אשח אינטלינגטית ובעלת חוש צדק ומוסר שהשתדלה להנחילם לנכדיה בדרכיה השונות - אם בסיפורים, אם במשלים או בהמלצה לקריאת ספר לאחר שהיא ישבה עד השעות הקטנות של הלילה וקראה בו לאור מנורת הנפט.
היום, כאשר אני כבר גם־כן סבתא ולא "הנכדה הקטנה", וכשאני מסתכלת אחורה - אני יכולה, רק כעת, להעריך את האישיות הזו שבאה מרוסיה - אחרי שרכשה השכלה שלא היתה מקובלת אז לבנות - וארבעה ילדים קטנים עמה, אל "ארץ לא נושבת" עם כל התלאות הכרוכות בכך, בלי משפחתה וחוג ידידיה ומכריה מרוסיה, שתוכל להשיח לבה בפניהם ולשתפם בדאגותיה ושמחותיה. ולמרות זאת, למרות קשיי החיים שעברו עליה ידעה לשמור, לטפח ולהעניק מסגולותיה לכול הסובבים אותה.
אילו היתה יכולה לראות כיום את צאצאי משפחתה הענפה כאשר הם הולכים בדרכה - לבטח היתה באה על סיפוקה.
דמותה זו תישאר בי ובקרב כל יודעיה.
אראלה
★
את סבתא מוריה אני זוכרת במעומעם. ומצטיירת לנגד עיני דמות נמוכה אך זקופת קומה ושיפעת תלתלי כסף לראשה.
בשנים שעדיין התגוררה בצריפה, הייתי נכנסת לשם בכל הזדמנות שהיתה, כדי לשבת עמה ולשמוע את סיפוריה המרתקים, אהבתי את העברית המצוחצחת השגורה בפיה.
עדיין זכורים לי ארונות הספרים העמוסים לעייפה שבצריף.
בזמן מחלתה עשינו הסכם: אני אחלק במקומה את "השדה" ופרסי "דבר" (שעד אז עשתה זאת בעצמה למרות גילה המופלג) והיא - תשמור לי את "משכורתי" ותצבור אותה לרכישת אופניים. וכך קיבלתי את אופניי הראשונים בזכות סבתא.
כשחלתה והיתה רתוקה למיטתה ולכיסא גלגלים, הייתי יושבת לידה בחוץ ומשוחחת עמה. דעתה היתה צלולה עליה למרות מחלתה ויכולנו לשוחח כבעבר.
אך תמיד כשאני נזכרת בה, רואה אני לפני את דמותה הקטנה, אך זקופה וזריזה.
בתיהלה