אליהו דיין בנם בכורם של אברהם וחיה דיין היה מייסד משפחת דיין בארץ ישראל בתקופת השלטון העותמאני בא"י.
אליהו נולד בחנוכה התרמ"ד, דצמבר 1883 בעיירה ז'שקוב, פלך קיוב באוקראינה להוריו ר' אברהם וחיה דיין. כבר מילדותו עזר אליהו בפרנסת המשפחה. אביו היה נכה אבל שלח את הילד ללמוד תורה. אליהו היה מהיר קליטה ובעל כישורים, אבל דאגות פרנסת המשפחה קטעו את לימודיו והוא החל לעסוק בפרנסות שונות. אז גם נסחף ברעיונות התנועה הציונית. בשנת 1904 הוא נישא לבתיה. הפרעות ביהודים בשנת 1905 הביאו להחלטתו לעלות לא"י. בשנת 1908 בעזרת מעט חסכונותיו מפליגים באוניה לא"י אליהו עם אחיו הצעיר שמואל ואחותו בלה. בתיה, לה כבר היו שלושה ילדים: צפורה, יהושע ומשה, נשארה ברוסיה עד שיסתדרו העניינים בארץ.
בארץ לא חגגו. הייתה "מלחמה" על עבודה עברית, סוציאליזם וציונות, ואלה הביאו את אליהו להיות ממקימי הקואופרטיב בעין גנים ליד פתח תקווה. הוא הצליח לרכוש משק במקום, ולאחר מחצית השנה חזר לרוסיה להביא את משפחתו. אליהו שלח את בתיה עם הילדים לארץ ונשאר קצת כדי לחסוך כסף לבניית המשק בעין גנים. הוא הצליח במעשיו והיה שולח כסף לבתיה בעין גנים. שמואל אחיו הצעיר עבד פרק זמן במשקו בעין גנים. בשנת 1912 חזר אליהו לארץ עם אחותו הצעירה בת שבע. בשנת 1913 נולדה בעין-גנים בתו שולמית. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. צרותיה הביאו שוב את המשפחה לנדודים במקומות שונים בארץ ובסופם של הנדודים הצטרף אליהו עם משפחתו לקבוצה שיצאה מדגניה ב' והקימה את מושב נהלל.
חיה ואברהם דיין, הורי אליהו, שרה, שמואל, בלה ובת שבע
עומדת בתיה אשת אליהו עם בתה צפורה וגיסתה (אחות אליהו) בלה. (מלפנים ללא זיהוי)
אליהו עם בתו הבכורה ציפורה ואחותו (משמאל) בת שבע, בתום מלחמת העולם הראשונה. צילום אצל צלם בפתח תקווה. בת שבע נישאה ליהודה מרקובסקי חבר נהלל
צפורה בתו של אליהו דיין (משמאל) נישאה לנחום סנה (מימין) בנהלל. בתם (מאחור) בת שבע, לימים דגן
יהודה מרקובסקי עם אשתו בת-שבע לבית דיין
יהודה עם אשתו בת שבע לבית דיין. בת שבע נפטרה צעירה בעת לידת בתה השנייה עפרה. הבת הבכורה של יהודה ובת שבע היא אראלה
בת-שבע
50 שנה למותה. י"ב בסיון תש"מ
הכותבת: רוחמה (לבית מרקובסקי) וישנבסקי-שחר
את בת-שבע הכרתי במטולה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עת באה מדגניה עם קבוצת פועלות שקיבלה במושבה בית מגורים ושטחי קרקע והקימה משק עצמאי יוצר. עד מהרה התיידדנו כי תמיד שמחנו לחברתם של פועלים ופועלות אשר היו אנשים כלבבנו והיו מבאי ביתנו מיד עם הגיעם למושבה. ומה גם אם היו אלה מאנשי דגניה או כנרת.
צעירה, עליזה וזריזה היתה בת-שבע והביאה עמה מדגניה מטען ידע ונסיון בעבודה חקלאית לכל גווניה שבאותם ימים היתה רובה ככולה עבודת כפיים. בקבוצתה במטולה היתה בת-שבע הפועלת החרוצה והזריזה בעבודת השדה, בעישוב, תליש חומצה וכיו"ב. רפת לא היתה לקבוצה ובת-שבע התגעגעה לעבודת הרפת ובעיקר לחליבה (לא במכונה כמובן). זכורתני, בשעת בין ערביים עת עברנו ברחוב כשהפרות חוזרות מהמרעה ועטינן מלא חלב, בת-שבע מזנקת אל עטינה של פרה ובשתי ידיה כאילו חולבת בזריזות אל תוך דלי מדומה. ה"כאילו" הזה נתן לה כנראה מקצת מהסיפוק שבעבודת הרפת.
לימים הפכה הידידות בינינו לקרבת משפחה של ממש. יהודה ובת-שבע התחילו "ללכת" והיו לחברים "קבועים" (כלשון צברינו). אבא הזדרז ושלח לעתון "הפועל הצעיר" מודעה על אירושיהם של בנו יהודה עם בת-שבע דיין מדגניה (לגבי דידו לא היה כבוד גדול מזה). בזכותם, הכניסו גם את אריה ואותי לאותה מודעה והודיעו גם על אירושינו שלנו. וכמו שנאמר: "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" ואם האירושין פורסמו באותה מודעה היתה גם החתונה תחת אותה חופה. וביום ט"ז בתשרי א' דחוהמ"ס תר"פ נערכה החתונה בביתם של בתיה ואליהו דיין ז"ל. האח הבכור יהודה וארוסתו בת-שבע נכנסו לחופה ראשונים ואנחנו – אחריהם.
מכאן נפרדו דרכינו. יהודה ובת-שבע חזרו למטולה למשק ואנחנו – לאילת-השחר. כשעזבנו את אילת היה מובן מאליו שבאים לנהלל לביתם של האח והגיסה. כאן אני חייבת לספר מה פירושו של בית באותם ימים. ביתם של בתיה ואליהו דיין שבו, כמסופר, נערכה החתונה – לא היה אלא חדר אחד ללא כל תוספות ובו התגוררה המשפחה בת 7 הנפשות (לך ספר זאת עכשיו). וביתם ארמונם של יהודה ובת-שבע היה צריף בן שני חדרים ומטבח. לאותו בית באנו מאילת-השחר עם כוכב בן השלוש. שלושה שבועות אחרי בואנו נולד יאיר באותו צריף בן שני החדרים. אראלה היתה בת חצי שנה. כך איכלסנו, ארבעה מבוגרים ושלושה תינוקות, את שני חדרי הצריף. כשמלאו ליאיר ארבעה שבועות תמימים קיבלנו את צריפו של עמנואל 3X3 מטר ואל הצריף הגדול הדביקו 3 קירות מכל חומר שנמצא בחצר והיה לנו חדר מגורים ומטבח. "העז" יצאה מביתם של יהודה ובת-שבע ועברה לדירה משלה. נקל לשער קשייה של עקרת בית לארח, באותם תנאים, משפחה כבדה כשלנו במשך כחדשיים ימים. כשרכשנו לעצמנו, כעבור חדשים מספר, צריף גדול ויכולתי לקחת אלי את אראלה ולשחרר את בת-שבע לעבודות המשק שהיו רבות מאוד גם אם היה זה משק קטן אך התנאים של אז עשאוהו גדול לפחות לפי מכסת העבודה שהושקעה בו יומיום, הרגשתי הקלה פורתא על מצפוני שהעיק עלי מאוד בשל הקשיים שגרמנו לבת-שבע כשהתארחנו בביתה.
חלפו שנים. אריה עובד במפעל רוטנברג בנהריים ובשל כך עברנו לגור בעפולה. ומעפולה חזרנו לנהלל אל המשק שקיבלנו. אריה עוד המשיך לעבוד שנה נוספת בנהרים. ובוקר אחד כשחזרתי מתחנת הרכבת בתל-שמם לשם הייתי מסיעה את אריה לעבודתו בנהריים, ואני מאיצה בסוסים וממהרת הביתה אל ארבעת ילדי הקטנים - ראיתי התקהלות ליד ביתו של יהודה. עצרתי ושאלתי מה קרה? התשובה היתה מהממת. בת-שבע מתה בלידתה.
באתי הביתה שיקעתי פניי וראשי בחלל הצר שבין הקיר והארון ונתתי פורקן לדמעות, לצער ולעלבון על כי כל-כך שקענו בעבודה עד כי לא חשבנו שצריך להתפנות גם למשהו ששייך לאיכות חיים, לפגישות תכופות לפחות עם בני משפחה אם לא עם חברים, ואיך יכול לקרות שאפילו לא ידעתי שבת-שבע נסעה לבית-החולים ללדת...
וכך הלכה מאתנו ואני גם לא ראיתיה בימיה האחרונים.