כתבה בעתון דבר - 70 לנהלל

ראשון המושבים בארץ (ובעולם), נהלל שבעמק יזרעאל, חגג לאחרונה, בח' באלול, 70 להיווסדו. הרבה השתנה בו במהלך שנותיו, בחומר, ברוח, באווירה, והדברים ידועים. אך עדיין נותר כשהיה המעגל המפורסם, המחולק ל- 80 מגרשים (77, ליתר דיוק. שלושה מגרשים הוקצו מלכתחילה לבית הספר החקלאי ע"ש חנה מייזל, החלוצה רבת הפעלים), ונותרו, ואפילו התרחבו, בתיהם עטורי הירק, בני הקומותיים-שלוש, של ארבעה דורות – קצת למעלה מ- 1,000 נפש – בשולי המעגל סביב, ומאחוריהם המשקים החקלאיים; וכבראשונה ניצבים במרכז בנייני המוסדות הציבוריים, ובלב ליבו של המושב, אנדרטה לזכר הבנים שנפלו במלחמות ישראל, מעשה ידיו של בן המושב, מרדכי כפרי.

את מכון "יד משה דיין" שרבות דובר בו, ושלצורך הקמתו ביקשו יחידים וארגונים לתרום מיליוני דולרים, לא תמצא כאן, פשוט משום שלא הוקם. הכיצד? התשובה הרשמית אומרת, "כי בנהלל לא אוהבים תרומות". זה כנראה נכון, אבל את התשובה הבלתי רשמית, וכנראה גם הקרובה יותר לאמת, ילחשו לך באוזן: "לא הקימו, כי חבר המושב, אב שכול, איים לפוצץ את הבנין".

אכן, הרבה יצרים, הרבה חשבונות ישנים ומחלוקות קשות מעכירות כיום את חיי המושב. אך איש אינו יכול לקחת ממנו את ראשוניותו, את הדוגמה, המודל והסמל ששימשו המושב וחבריו למאות מושבים שקמו אחריו. גם צניעותו החומרית, הסגפנית כמעט, אינה ראויה לגנאי בלבד, נוכח החומרנות והנהנתנות שפשו בארץ כולה.

וכי באיזה ישוב אחר בארץ הייתה קמה קבוצת חברים גאה שכזאת, וכותבת מכתב למזכ"ל ההסתדרות, ומבקשת ממנו שלא להגיע למסיבת יובל ה- 70, משום שלא נאה לו, לנהלל, לקבל תרומה מההסתדרות למימון החגיגה. "כשאין כסף", הם כותבים, "לא יקרה אסון אם לא נחגוג".

תמיד היו ויכוחים

בחום הגדול, חום שלהי קיץ, וחום האווירה במושב, טוב ומרענן להסב בחדר האורחים שבדירת הקרקע, בבית בן שלוש הקומות של "משק מור", בחברתו של יהודה מור. בקומות האחרות של הבית מתגוררים הבן יאיר והבת עופרה וילדיהם, נכדיו של יהודה מור קשישא.

מור (מרקובסקי) הוא אחרון הנפילים, היחיד שנותר מאותם 20 חלוצים צעירים, שהתמקמו ב- ח' באלול תרפ"א, 11 בספטמבר 1921, על גבעה סמוכה, בצד הכביש נצרת-חיפה, היא "גבעת הכיבוש". בקרוב ימלאו לו, ליהודה מור, 94, ועדיין הוא עובד מעט, ועדיין טובות ובוהקות עיניו, וגם אם קהתה שמיעתו, הרי זכרונו צלול ומשנתו סדורה.

וכשהוא מונה, ובתימצות מופלג, את מסלול חייו, נשמע סיפורו כסיפור חלוצים אופייני: "הגעתי ארצה, ילד בן 6, מרוסיה, עם הורי, בשליחותו של אוסישקין, בפברואר 1904. אבא, שהיה מורה, יצא מיד ללמד בבאר-טוביה. אחר כך, כשנדרשו מורים בגליל, בחר אבא ללמד במטולה, כיוון שנופיה מצאו חן בעיניו. ב- 1931, ואני אז בן 15, קיבלתי 'איכרות' במטולה, והתחלתי להקים שם משק. השתתפתי בהגנה על מטולה ועל תל-חי, התחתנתי עם בת דגניה, אחותו של שמואל דיין, נשלחתי לחולדה, והשתתפתי בהגנתה. הדרכתי חלוצים בבניית טרסות בקריית ענבים, חזרתי לצפון, ועבדתי בכביש ג'דה-חיפה, ובכביש עפולה-נצרת. אליעזר יפה יצא אז עם התכנית שלו להקים מושב, ואני הייתי בין הראשונים שנרשמו. הייתי בין אותם 20 חברים קלי תנועה, כי הרי לא היה לנו כלום, שעלו לכאן. אמנם הגעתי יומיים מאוחר יותר, אבל אני זוכר את מדידת הקרקעות, את האוהלים הראשונים..."

כמי שעמד על ערשו של המושב, לא שש יהודה מור לדבר על השנים האחרונות במושב, על המשבר הכלכלי, המתחים החברתיים, האיבה והזעם. הוא מבקש להקל: "תמיד היו אצלנו ויכוחים. צריך לזכור שלהנה באו צעירים אינדיבידואליסטים, שלא רצו את חיי השיתוף של הקיבוץ. אבל חיינו לפי העקרונות שקבענו לעצמנו, עבודה עצמית ועזרה הדדית. כל אחד בנה את משקו שלו, ובכל זאת הייתה הרגשה של יחד. תמיד התווכחנו, אבל בסוף קיבלנו את החלטות הרוב, ולא נתנו לאיש בינינו ליפול. ההנהלה, שהייתה הנהלה נבחרת, איש לא כפה אותה עלינו, דאגה למשפחות שנזקקו לסיוע, עד שאחד הבנים גדל והתחיל לעבוד והקים משק לתפארת".

מור נהנה להיזכר במסלול חייו הוא, בפעילותו הענפה בתחומי הבטחון וההדרכה, בצעירים שטיפח ואימן, בבדווים שלמדו לכבדו, בשפתם ומנהגיהם שהיטיב להכיר. "פעם, כשהייתי אומר 'אני מנהלל', כולם הסתכלו עלי בהערצה".

הוא כואב, מובן, את מצבה של החקלאות בארץ, את המפולת בתנועה המושבית, את ההתרחקות מהעבודה העצמית והעזרה ההדדית: "צריך שיקום מישהו, מישהם, קבוצה מובילה, שיטכסו עצה כיצד ניתן להחזיר את החקלאות לימיה הטובים, ואת המושב לימים הטובים שלו", הוא אומר בתמימות נוגעת ללב.

שלושה מאותו כפר

ההתחלה, כאמור, הייתה מבטיחה. "נהלל הוקם במקום טוב מאוד, טוב יותר מאשר העמק המזרחי, מבחינת האקלים. המושב שלנו מעולם לא ידע בצורת. בחבורה שהתקבצה כאן, באותם ימי בראשית, היו אנשים פעילים וטובים, שפרשו מחבורת מקימי הקיבוצים הראשונים, משום שהשיתוף המוחלט לא היה לרוחם. הם העדיפו את היוזמה הפרטית. האמינו שאחריות אישית תיתן תוצאות טובות יותר, ואמנם כך היה".

כך מתאר ומסביר אריק נחמקין את מעשי אבותיו, מייסדי נהלל.

נחמקין, שהיה מזכ"ל תנועת המושבים, ח"כ ושר-חקלאות בממשלת ישראל, נמנה עם אותה חבורה מוכרת ופעילה בפוליטיקה ובחברה הישראלית, שמוצאה מנהלל: משה דיין, ז"ל, יגאל הורוביץ, עמוס הדר, מוסה פלד, חגי בנימיני, ואחרים.

גם הוא, נחמקין, אינו נלהב לדבר על נהלל של ימינו אלה, כשם שהוא נלהב לדבר על נהלל בימיו הטובים ההם. יחף, בבגדי עבודה, אגב תיקון אופני הנכד, על מרפסת ביתו, הוא מציע תשובה לכל שאלה, על מה שהיה, ועל מה שיהיה בנהלל, אך לא על מה שהווה. "בזכות היוזמה של הראשונים, ובזכות תנאי הפתיחה המעט יותר טובים, היה נהלל במשך שנים, שניים שלושה צעדים קדימה, מבחינת הפיתוח ויכולת האגודה שלו לתת אשראי לחברים. לשמחת המייסדים, נמשכה הנורמה הזאת גם בדור השני, שהוסיף על כך, כמובן, ידע רב יותר בחקלאות, ושיכלולים ושיפורים שונים. אולי הייתה בו, בדור השני, כבר פחות אמונה, ובכל זאת הוא המשיך בכל. תמיד הייתה כאן חבורת פעילים טובה, שהתחלקה בעול, ולא על מנת לקבל פרס, אלא כדי לקדם את הישוב. וזהו נכס שאין לו תחליף. כי מצב חברתי טוב, או נאמנות של כל החברים, זה לא מהדברים שאיפיינו את נהלל: בין המייסדים, ואחר כך גם בדור השני, ופחות בדור השלישי, היו הרבה אנשים עיקשים, אינדיבידואליסטים, שניהלו ויכוחים קשים. איש בנהלל לא שוכח את ההתנצחות המרה, שנמשכה לאורך 12 שנים, מ- 1958 עד 1970, בין תומכי חוק-המושבים, לבין מתנגדיו. זאת הייתה תקופה קשה בתנועת המושבים, ובמיוחד בנהלל. הויכוח היה סביב הנושא הכי רגיש ועקרוני במושב: מה חשוב יותר, הפרט או הכלל? האם צריך לתת יותר שליטה לאגודה, או דווקא להעניק יותר חופש לחבר הבודד, לפרט? האם צריך להפריד בין התא המוניציפאלי לבין האגודה השיתופית? הויכוח הזה השאיר משקעים להרבה שנים".

וכיצד זכה דווקא נהלל להיות מזוהה כל כך עם בטחון ישראל, ולתרום להגנה ולצה"ל את טובי מפקדיהם? נחמקין: "כישוב ותיק במיוחד, גדלו בנהלל ראשוני הבנים בעמק. לא היו בוגרים ממנו בסביבה, ורק טבעי היה שהם יהיו הראשונים לשאת ולהוביל בתחום הבטחון. הגישה הזאת חילחלה והשפיעה גם על הצעירים יותר, שכבר כנערים לקחו חלק בפעילות הבטחונית בימי המאורעות, של 36'-39'. אני מתכוון למשה דיין, נחמן בצר, אמנון ינאי, ואפילו עודד ינאי, ב- 10 שנים מבוגרים מאיתנו והיו גברים לכל דבר. האווירה, החינוך, הכל היה ספוג תודעה של התגייסות לעניין הבטחוני. היה כאן בחור כמו עמוס פיין, בן דודו של מוטי פיין-הוד, מפקד חיל האוויר, שהיה בוגר מהשכבה שלי בחמש שנים, והקדיש את כל זמנו להגנה. לנו היו מודיעים על כל אירוע בעמק, כי לא היה מישהו אחר. כך הפך נהלל למרכז בטחוני".

פעם, מספר אריק, הוא ישב בישיבת ממשלה שדנה בענייני בטחון. אחר שביקש את רשות הדיבור, יצא לרגע מהדיון, וכשחזר, אמר לו מזכיר הממשלה, 'שמע, רשות הדיבור שלך עברה'. "הבטתי ברשימת הדוברים, וראיתי שלפני דיברו שני בני נהלל אחרים, יגאל הורוביץ, שהיה אז שר בלי תיק, וחיים ארז, שהיה בתפקיד בכיר במטכ"ל. אז אמרתי לחברי הממשלה: זה המקום היחידי בעולם שיכול לקרות דבר כזה, ששלושה דוברים בישיבת ממשלה, באים מישוב אחד, שיש בו לא יותר מאלף נפש".

★

מעניין, חרף המשברים והמחלוקות, שהגיעו לא פעם לכדי התפרצויות אלימות, אין בריחה מנהלל. אדרבא, האנשים נאחזים במושב, ואינם עוזבים. וישוב שאין עוזבים אותו, אנחנו יודעים, הוא ישוב שטובים סיכוייו להבריא, להתגבר, לחדש ימיו כקדם.