יובל אחד, ארבעה דורות בנהלל - כתבה בעתון הארץ 1978

"העמק הוא חלום – שרו השבוע בקול אחד, חנוק מהתרגשות, ארבעה דורות של מתיישבי עמק יזרעאל, החוגג מלאת 50 שנה להתיישבות בו.

באולם התרבות האזורי, רחב הידיים, שבקיבוץ יפעת, הסתופפו זה בצד זה ותיקי העמק, ראשוני המתיישבים בו, והדורות הבאים אחריהם, שהפכו חלום של הוגים ומייסדים למציאות ירוקה ופורחת. נציגי הדורות סיפרו את סיפור המעשה בדרך מקורית משלהם, המבוססת על הערך העליון שהתוותה תנועתם בראשית דרכה – העבודה העצמית. צעירים וותיקים, כולם חברי קיבוצים ומושבים בעמק, מזרמים ומתנועות שונות, שאך לפני שנים היו מפולגים עד כדי שנאה, חברו יחד להכנתו ולהעלאתו של מחזמר רב-משתתפים (יותר מ- 100 איש) – "פינת העמק הקטנה" (מאת דן אפרת, יליד כפר יהושע) – שלא היה מבייש אף תיאטרון מקצועי.

באומר, בצליל ובתנועה ססגונית, סופרו קורותיהם של ארבעה דורות של התיישבות חקלאית בעמק, שראשיתה – בחבורת צעירים וצעירות, סוללי כביש חיפה-עפולה, ואחריתה – בני הדור השלישי והרביעי, דור מדינת ישראל בימינו, המחזיקים כ- 40 יישובים פורחים (23 קיבוצים ו- 17 מושבים) התופשים כ- 500 אלף דונם (כמחציתם אדמה חקלאית) ומאכלסים למעלה מ- 20 אלף נפשות. המחזמר מעלה את סיפורם של המושבניק, של החברה הוותיקה בקיבוץ, של בת המושב שעברה לקיבוץ השכן, סיפורם של אבות ובנים, סבים ונכדים, סיפורו של פער הדורות ושילוב הדורות, עוללות המאבק על ערכי התנועה וההתפשרות על הערכים, קורות המאבק האידיאולוגי על הבכורה בהתיישבות בין הקיבוץ למושב – כל אלה הוצגו בספקטאקל צבעוני נוסח ברודוויי.

עמק יזרעאל – והמחזמר – גדושים בדמויות ססגוניות, שהן "היסטוריות מהלכות על שתיים", או, כפי שביטא זאת אחד מצעירי העמק, ולא במרירות: "לכל מקום שאתה זורק אליו אבן בעמק, אתה פוגע בוותיק". בערב הנוסטלגיה בקיבוץ יפעת היה אפשר להבחין בהם בנקל. התווים המזהים: בלורית לבנה ומתפזרת ברוח, פנים שזופות, גוף חסון ומוצק וידיים שריריות שאינן מסגירות את 80 שנות המאבק והתלאות שהיו מנת חלקם.

"מספרים על אחד המתיישבים הראשונים בעמק, שבנעוריו גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ-ישראל, והימים היו ימים של חילופי שמשות, שקיעתן של מלכויות ומרידות במלכות. וכדרכו של עולם, אין הוא נוח ליהודים בימים כאלו, שאז דרכם של שליטים שיהיו מתירים רכושם של יהודים ודמם עושים הפקר". – במילים אלה נפתח המחזמר המקורי של בני העמק המספר כאמור, את קורות ראשית ההתיישבות בעמק.

ליהודה מור (מרקובסקי), בן ה- 81 מנהלל, יש מעט מאוד הזדמנויות להתרפק על עברו העשיר – שהוא למעשה גם עברן של נהלל, מטולה, יפו, באר-טוביה ועוד – שכן, בימים כתיקונם הוא שקוע רובו ככולו בטיפול בכבשים, בהודיים ובפרחים שבמשקו, משק מספר 32 בנהלל, שאת יסודותיו הניח עוד ב- 1921. מאז ועד היום – להוציא את ימי המאורעות והמתח הבטחוני שבהם התגייס לפעולות אירגון האבטחה והשמירה והזניח את משקו – לא שינה מור מהרגליו וממנהגיו ודבק במשקו למן עלות השחר ועד לאשמורת האחרונה.

גם כיום, משהעביר את האחריות על המשק לידי הבן, יאיר בן ה- 30, מקפיד האב יהודה כי מקומו לא ייפקד מסידור העבודה היומי במשק, ולא עוזרים בעניין זה כל התפנוקים וההתחשבויות שמנסים להרעיף עליו בני משפחתו. ואם עד עתה היה יהודה מור בן ה- 81 עסוק מעל לראשו, הרי מעתה הוא עסוק שבעתיים. ליום הולדתו ה- 80 קנה לעצמו מתנה – סוסה. בתום יום עבודה גדוש, הנחשב כמפרך גם לבני עשרים, הוא יוצא לדהור על סוסתו במרחבים הפתוחים של העמק. בני המשפחה פוחדים להתקרב לסוסה כי היא פראית ותוקפנית, ומשאירים את "התענוג" לסבא יהודה, היודע היטב את נפש בהמתו.

פטפוטי תינוקות - בעברית

סיפורו של יהודה מור הוא סיפורו של העמק, על גלגוליו השונים, למן הימים הראשונים להתיישבות היהודית בו. לאחראים על יחסי הציבור במועצות האזוריות בעמק, מור הוא אנדרטה אנושית חיה לתקופה ארוכה.

הפרק הארצישראלי במשפחת מרקובסקי (לימים: מור) הציונית מרוסיה לא היה צריך לפרעות ולליסטים כדי שיתרחש. האב היה ציוני בכל רמ"ח אבריו, שימש כיד ימינו וכמזכירו של אוסישקין ועסק בהוראה, כששפת ההוראה – עברית. "וכי יכול להיות אחרת לגבי ציוני שכמותו?". ארבעה ילדים היו לו. יהודה היה הבכור שבהם. בביתו שביקטרינוסלב דבקה בו הרוח המיוחדת של האב וזו פיעמה בו מאז והובילה אותו עד הלום.

מצבה של משפחת מרקובסקי היה טוב בהרבה ממצבן של רוב המשפחות היהודיות ברוסיה שהיו נתונות לרדיפות ולהגבלות. בזכות למדנותו של האב, הורשתה המשפחה לשבת בעיר הגדולה, מחוץ לתחום המושב, שם לימד האב עברית בחדר המתוקן ושם אף התוודע לראשונה לתנועת "חובבי ציון". האב לא מצא את סיפוקו חרף התנאים הטובים להם זכתה משפחתו. הוא שאף לעלות לא"י. בשנת 1903, כשחזר אוסישקין מביקורו בארץ-ישראל בדרכו מהקונגרס הציוני בבאזל, נסע אליו אבי המשפחה כדי לשמוע מפיו על אפשרויות העלייה לארץ. למסע זה לקח את בכורו, יהודה בן ה- 5, "למען יתבשם גם הוא מרוחה של ארץ-ישראל". בעזרת ועד חובבי-ציון באודיסה החל האב לחפש אחר מקומות עבודה בא"י. התשובה לא איחרה לבוא: יש משרת מורה בקאסטינה (היא באר-טוביה). "בלי כל פיקפוקים והיסוסים, בלי שאלות וחקירות על המקום וטיבו, החלו האב ובני משפחתו בהכנות לעלייה לארץ", מספר יהודה מור, ובהזכירו את אביו מתגנב לקולו יותר משמץ של יראה והערצה שאינם מוכרים כמעט כיום ביחסי אבות ובנים.

בעיצומו של חורף תרס"ד (1904) הגיעה משפחת מרקובסקי – אב, אם וארבעה ילדים, שהבכור שבהם, יהודה, הוא בן שש, והצעיר הוא תינוק בחיתוליו – לנמל יפו, לאחר שהייה בת כשלושה שבועות בים הסוער, במחיצה אחת עם צליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בא"י. האב אסר על משפחתו לדבר רוסית והבית שקק פטפוטי תינוקות שהיו על טהרת הלשון העברית. באותן שנים היה זה אחד הבתים המעטים בארץ שהקפיד על הדיבור העברי.

במשך שנתיים שימש האב כמורה בבאר-טוביה, ואגב כך הקים גם משק-עזר זעיר: גינת ירק קטנה, כמה תרנגולות, עז שתספק חלב למשפחה. היתה זאת ההתוודעות הראשונה של יהודה לעבודות האדמה, ומתברר כי היא התעמקה מאוד.

הפרנסה היתה מצוייה בכבוד והאב היה צריך לכאורה להיות שמח בחלקו, אך לא כך היו פני הדברים. הוא היה ער למתרחש סביבו, ותכונה זו ירש ממנו בכורו יהודה. התנהגותם ואורח חייהם של איכרי המושבה הרגיזו אותו, ולא נראתה לו העסקת פועלים ערביים במושבה. לא כך תיאר לעצמו את חייו של עובד-אדמה יהודי בארץ-ישראל. עקרון העבודה העברית היה מקודש בעיני מור, והוא העבירו בירושה לבנו. ואכן, בכל דרכו הארוכה הקפיד הבן יהודה שלא להפר העקרון המקודש הזה. כיום הוא רואה בצער ובכאב כיצד רעיון נשגב זה, שהיה חקוק על דגל תנועתו, נרמס ונשחק על-ידי בניה.

נסיונו של האב לשנות סדרי החיים בבאר-טוביה עורר התנגדות חריפה מצד איכרי המקום והביאו לסכסוכים עמם. משלא הצליח בכוונתו, עקרה המשפחה ליפו ושם קיבל האב משרת מורה בבי"ס לעולים. העבודה בבית-הספר היתה חביבה עליו, אך רב יותר היה חפצו לשמש כמורה כפרי. אפשרות זו לא איחרה לבוא: " בביתו של ד"ר הילל יפה נפגש אבא עם חיים מרגולס קלווריסקי, פקיד הבארון בגליל העליון, שהציע לו משרת מנהל בית-הספר במטולה", מספר יהודה מור. וכמי שמוצא שלל רב "קפץ" האב על ההצעה. מבאר-טוביה הדרומית נודדת המשפחה בדרכים לא-דרכים למטולה הנידחת שבגבול הצפוני. הדרך שעשתה המשפחה למטולה הוא סיפור בפני עצמו. נזכר בערגה יהודה מור: ביום חורף קשה הפליגו בני המשפחה מיפו לחיפה, באונייה מצרית. במהומה שהקימו הסוורים הערביים בהגיע האונייה לחוף בחיפה נעלמו כמה מחפציהם, אך בעזרתו של הקונסול הרוסי הוחזרה הגניבה. מחיפה נשלחה הזמנה לראש-פינה לשלוח לנו לטבחה "תחבורה" – חמורים ופרדות – להסעת הנפשות והמטען למטולה. את דרכנו עד לצמח עשינו ברכבת ומשם הגענו בסירת מפרשים עד טבחה".

קיבוץ או מושב-עובדים?

באביב 1907 הגיעה המשפחה למטולה. "כ- 40 בתי-אב, רובם איכרים ומיעוטם עובדי ציבור, היוו אז את כל אוכלוסייתה של המושבה. שתי שורות בתים ניצבו משני עברי הרחוב היחיד בשטח חשוף, ללא עץ או צמח כלשהו". כך זוכר יהודה את מטולה בראשיתה. יהודה בן ה- 10, אחיו ואחיותיו נאלצו לוותר על לימודים בגימנסיה "הרצליה" והסתפקו בלימוד מקצוע האיכרות במושבה. האב דאג בעצמו להשלמת ההשכלה הכללית ולימד את ילדיו בביתם, על-פי תוכניות הלימוד הרשמיות של הגימנסיה. כשמצליחים כבר לדובב את יהודה מור – קולחים הסיפורים על מקומות ותאריכים היסטוריים. על כל אחד מהם בנפרד מסוגל הוא להפליג בסיפורים עד אור הבוקר, כמו, למשל, סיפורה של חבורת תל-חי וטרומפלדור.

במטולה נקשרה נפשו של יהודה בבת-שבע דיין (אחותו של שמואל דיין, אביו של משה דיין) שהיתה שייכת לקבוצת ההכשרה מדגניה ונשאה לאישה. כאן מתחיל פרק חדש בחייו – של עסקנות בתנועת "הפועל הצעיר", קליטת עולי העלייה השנייה והשלישית, הדרכת עולים חדשים בחולדה ובקרית-ענבים ועוד. המפגש הראשון של יהודה מור עם עמק יזרעאל היה ב- 1920, כאשר נשלח לעבוד בסלילת כביש העמק. בתחילה עבד בקטע חיפה-ג'דה (רמת-ישי של היום), שהוא כביש "הפועל הצעיר" (להבדיל מ"כביש אחדות העבודה" – כביש טבריה, צמח וטבחה) ומאוחר יותר עבד בקטע עפולה-נצרת. על יהודה הוטלה האחריות לארגן את סלילת קטע הכביש בידיים עבריות, במקום עבודת הפועלים המצריים. "אין לי מושג בכבישים", טען בפני האחראים. "וכי יש מישהו הבקיא בכך?" השיב לו שולחו, נחום טברסקי. "בלית-ברירה ראיתי איך המצרים עובדים ואמרתי לחברי לעשות כמותם". ניסיון לחזור למטולה, שבה הוא רואה עד היום את כור-מחצבתו, לא עלה יפה, ועד מהרה מצא יהודה מור את עצמו בגרעין מושב העובדים הראשון בארץ.

להחלטה להקים מושב-עובדים ראשון קדמו ויכוחים נוקבים בתנועת העבודה. הדי המחלוקת ההיסטורית בין תומכי הקיבוץ והמושב נשמעים עד היום ושרידיה באים אף היום לידי ביטוי בחיי היומיום. בוועידת "הפועל הצעיר" שנערכה בעין-גנים, בסוכות תרע"ו (ספטמבר 1916), דיבר בקנאות בעד הקיבוץ ונגד מושב העובדים אחד שהיה עתיד להיות ממייסדי נהלל – שמואל דיין. הוא טען: "במושב צריך כל אחד להיות ידען בכל. בקבוצה יש יותר סידור עבודה ויותר אפשרות לגילוי העצמיות במקומות העבודה; במושב יש אי-שוויון, מתחרים, ובקבוצה – לא. בקבוצה נשאר האדם קרוב יותר לאידיאלים, לאהבת חבר, אין גבולין של 'שלי' ו'שלך', ולפיכך יש גם נפש רחבה לחברים"... אבי הרעיון של מושב עובדים, אליעזר יפה, הסביר את ההבדל בין שתי צורות ההתיישבות בדימוי מוסיקאלי: "אנשי הקבוצה מאמינים שאך המקהלה נאמנה לכוון את מנגינת העלייה של כל פרט, אנשי הכפר חשים, שאך מנבכי נפשו של היחיד בוקעים ועולים צלילי החדווה והד התוגה, ומרוממים אותו אל מהותו העצמית, שהיא טובה וצודקת מטבע יצירתה".

יהודה מרקובסקי ו- 74 צעירים נוספים הלכו שבי דווקא אחר אליעזר יפה ורעיון המושב, חרף גלי ההתנגדות בתנועתם. לגרעין הוצע לבחור בשביל ההתיישבות החדשה אחת מארבע הנקודות: יגור, נהלל, עין-חרוד ואיזור הרצליה. הפור נפל על איזור נהלל. ב- ח' באלול תרפ"א (1921) עלו ראשוני המתיישבים על אדמת מהלול בעמק יזרעאל והקימו את מושב העובדים הראשון – "נהלל". כעבור 10 ימים היתה העלייה לעין-חרוד, ראשון הקיבוצים הגדולים. בחודש כסלו תרפ"ב הקים גדוד העבודה את תל-יוסף והונח היסוד למושב העובדים השני – עין טבעון (כפר יחזקאל). בזה אחר זה נאחזו בקרקע מתיישבים נוספים והוקמו יישובים נוספים, במיגוון צורות ההתיישבות ומתנועות ומזרמים אידיאולוגיים שונים.

הקמת המושבים לא הביאה להפסקת הוויכוח החריף על צורת החיים והמשק העדיפים. להיפך, היא החריפה עוד יותר ולבשה לעיתים אף אופי אלים. אחדות העבודה תמכה ברובה הגדול בקיבוץ, אשר נולד על ברכיה. רבים מבני התנועה שללו את מושב העובדים. י' טבנקין היה חריף ותבע לא להגן ולא לסייע לתנועת ההתיישבות, המנצלת ומתכחשת לתנועת הפועלים. הרחיק אז לכת דוד בן-גוריון, שפסל את מושב העובדים גם מבחינה ציונית בטענו: "המושב אינו די ציוני ואינו די סוציאליסטי".

הרוב המפלגתי, יודעים ספרי ההיסטוריה לספר, הכריע במוסדות העובדים וההסתדרות החקלאית לטובת הקיבוץ. אחד הוויכוחים הסוערים התנהל סביב ההתיישבות בג'בתה, היא גבת. הוויכוח הוכרע במועצה החקלאית כשהוחלט להקים קיבוץ, אף כי "הנקודות" של אירגון ב' (כיום: כפר ויתקין) – מועמד המושבים להתיישבות במקום – רבו על אלה של הקיבוץ. היתה זו הכרעה מפלגתית בולטת.

יהודה מור היה שלם עם הדרך שבחר בה, ואף נאבק בעיקשות – שירש מאביו – על דעותיו.

התנגדות לעבודה ערבית

המאורעות והאויב המאיים בפתח הבית צמצמו את הוויכוח בעניין צורת ההתיישבות העדיפה. יהודה מור, שהתנסה עוד מימי מטולה בפעולות שמירה וביטחון, נטש את משקו ונרתם לאירגון ההגנה על היישובים. שמו יצא לתהילה בעמק כמבריח ליסטים ופורעים ב"תכסיסי מארבים". על קו הנפט העובר בעמק, שמר יהודה עוד לפני שעשו זאת פלוגות הלילה של וינגייט. הוא היה הראשון שיישם בעמק את ההגנה הניידת (הפיטרולים) מחוץ ליישובים. עד היום נחשבת דעתו של יהודה בענייני ביטחון שוטף, ופרנסי המועצה, בני הדור השני והשלישי, מוחלים על כבודם ולא אחת מתייעצים עם זקן היישוב עתיר-הנסיון בנושאי הביטחון. משהוקמה המדינה והצבא הסדיר תפס את מקומם של השמירה, המחתרות וההגנה, התפנה יהודה מור לשיקום משקו.

חמישה ילדים, 15 נכדים ו- 10 נינים (משלוש נשים) – אלה הם הענפים שיצאו מגזעו, פשטו בארץ ותקעו יתדות, כאביהם בשעתו, באזורי התיישבות חלוציים, כ"רמות" בגולן, או כ"מעלה אדומים" באזור ירושלים.

כשרוצים לאפיין יישובים כנהלל וכפר-יהושע משאר היישובים בעמק, ובעיקר הקיבוצים, מצביעים על שני מאפיינים עיקריים: ראשית, ההישענות על העבודה העצמית או, אם תרצו – העבודה העברית, שיש הטוענים כי היא יצאה כבר מהאופנה, ולדברי בני המקום זהו עיקרון מקודש והם מקפידים לקיימו כחוק "ייהרג ובל יעבור". שנית, ההמשכיות ושילוב הדורות במשק. בשני מאפיינים אלה נכשלו, לא במעט, קיבוצים ומושבים רבים בעמק.

בן-הזקונים של יהודה מור, יאיר בן ה- 30, נשוי לברכה מקריית-אתא ואב לשלושה ילדים: רביב (9), אוהד (5) ושני (בת שנה). יאיר הוא דור ההמשך במשקו של מור בנהלל ועל כך גאוות המשפחה. יאיר, אחותו ובני משפחותיהם חיים במחיצה אחת עם הוריהם, יהודה ורעייתו אילזה (69), שהיא גננת במקצועה. כולם חיים בנחלה אחת, בלא חיכוכים – חזיון שאינו נפוץ כל כך בימים של ניתוק ופער בין הדורות. יאיר – יפה תואר שחום-עור ומוצק – אחראי על המשק, המבוסס על ענף תרנגולי ההודו והפרחים. רעייתו ברכה, עירונית במוצאה, השתלבה בעבודות המשק ומונתה על-ידי הבעל לאחראית על אריזת הפרחים, נושא שאותו למדה בקורס מיוחד.

מקומה של האישה במושב העובדים תפס אף הוא מקום נכבד בוויכוח ההיסטורי על מושב העובדים. חיותה בוסל מדגניה טענה בוועידת "הפועל הצעיר" כי העבודה בבית וחינוך הילדים לא יאפשרו לאישה לעבוד גם במשק. ענתה לעומתה שושנה רכטהנד-יפה: "במושב העובדים תעבוד האישה בשעה שיש צורך בעבודות הבית, ובשעה שהיא פנויה – תעבוד בגינה. האישה היא קודם כל אם".

כאז כן עתה, יאיר גורס כי נשים במושב אינן צריכות לעבוד, אלא "לעזור לבעל בעת הצורך בלבד, בעונות הבוערות". ברכה אישתו מטפלת בראש ובראשונה בילדים ובבית, ובעונה הבוערת – בחורף – היא נרתמת לעבודות בשטחי הפרחים, וזאת – כדי להימנע מעבודה שכירה. יהודה מזדעזע כל אימת שהוא שומע על שכירת פועלים ערביים לעבודה במשקים. "זהו חטא בל יכופר", הוא אומר במרירות. אין הוא צריך להרחיק לכת עד לדרום הארץ כדי להזדעזע. התופעה קיימת גם ביישובים הסמוכים לביתו, בעמק.

שותף לו בדאגה זו הוא יצחק מיכאלי, בן ה- 82, אף הוא מראשוני נהלל, וכיום – אחראי על הארכיון המקומי. "לצערי", הוא אומר כשקולו מרעיד, "אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר המושבים המקיימים הלכה למעשה את תקנות מושבי העובדים בעניין העבודה העצמית, או העבודה העברית. אני מכיר רק שניים: כפר-יהושע ונהלל", הוא מדגיש. הוא בוחל, כעדותו, למראה "מחנה של ערבים קוטף עגבניות במושבים כתל-עדשים או בית-שערים, ועוד דווקא בשבת". בצר לו מתנחם מיכאלי בתעודות ההיסטוריות המנציחות את "העקרונות המקודשים" של התנועה. מיכאלי ומור צופים בדאגה בשחיקת עקרון העבודה העברית, ומאמינים כי הדבר יביא בסופו של דבר להתפוררותם של יישובים.

שיתוף במקום איבה

עקרון העבודה העברית אינו נחלת דור המייסדים בלבד. מתברר, כי שותפים לו גם בני דור ההמשך בנהלל. חגי בנימיני (53), סגן ראש המועצה האזורית קישון, הוא דור שני בנהלל. אביו היה ממייסדי המקום. הוא מספר, כי בישיבת הכפר האחרונה הועלתה לדיון ההצעה לנקוט בסאנקציות כנגד אחד החברים "שהעז להפר את התקנות והעסיק במשקו פועל ערבי".

יאיר מור הוא חסיד התאמת המסגרות לשינויים המתהווים בחברה. לדעתו, יש מקום להעסיק נוער שוליים, ממגדל-העמק לדוגמה, במשקי העמק, וזאת – בשל התרומה החינוכית שיכולים היישובים להעלות על-ידי כך לפתרון מצוקות חברתיות. הוא עשה זאת במשקו, ולדבריו הצליח בכך לשקם נוער עבריין.

לדעה זו שותף גם יאיר פסחי (42), נשוי ואב לשלושה מקיבוץ יפעת. אף הוא רואה בהעסקת זרים, במיוחד נוער מיישובים נחשלים, "הכרח בל יגונה". אביו, רפאל בן ה- 77, מראשוני קבוצת "השרון" שייסדה את יפעת, מביא לחיזוק דבריו של הבן את חוקי התורה: "בל תשחית", נאמר לגבי החובה להוריד את הפרי בעיתו.

מדברי הוותיקים עולה, כי שמירה קפדנית יותר על ערך העבודה, כפי שהם עשו זאת, יכולה לחסוך את הצורך בשכירת ידיים זרות לעבודה. יאיר פסחי מודה: "היום זה לא מה שהיה פעם. העבודה בקיבוצים אינה עומדת באותה דרגת חשיבות כפי שזה היה בזמנו. הטניס עומד כיום אצל אחדים בעדיפות גבוהה מזו של העבודה". "זה לא כמו שהיה פעם כשנכנסנו לתלם בבוקר ויצאנו ממנו בערב" מחרה אחריו בערגה האב. רפאל הקשיש אינו רק נאה דורש, הוא גם נאה מקיים. עד היום, חרף גילו, ממשיך הוא לעבוד יום מלא בפרדס, בתפקידים שונים.

המושבים בעמק מצליחים יותר מהקיבוצים, לא רק בתחום השמירה על ערך העבודה העצמית, אלא גם בתחום קשירת דור ההמשך. מצוקת דור ההמשך במושבים היא מוחשית מאוד, שכן בחלק ניכר מהמושבים אין די חלקות לכל הבנים. בעמק עובר מפה לאוזן הסיפור כי אחד הקיבוצים נאלץ לעקור פרדס ולסגור לול משום שלא נמצאו ידיים עובדות, ומשום שהבנים העדיפו את העבודה בחרושת, שהיא נוחה יותר ויתרונות בצידה, כמו למשל – מכונית צמודה... חשיבותו של הפרט בעיני עצמו עולה על התחשבותו בכלל, מיצר רפאל פסח (פסחוביץ) מיפעת. המעניין הוא שגם נציג הדור הצעיר בעמק, יאיר מור מנהלל, סובל מכך ומאשים את בני גילו שהמושב לא כל כך מעניין אותם. את הקולר הוא תולה בשיטה, במסגרות הארגוניות והשמרניות שדפוסיהן ישנים ובדרך הניהול הנקוטה במושב, שלדעתו אבד עליה הכלח. "שאיפות הצעירים לא באות לידי ביטוי הולם במסגרות אלה" הוא מתלונן. נהלל, לדידו, הוא מפעל כלכלי עצום, אך מההיבט החברתי הוא נמצא בנסיגה. יאיר ניסה את כוחו בעבודה ציבורית – ונכווה. הוא היה רגיש מדי לביקורות, ולכן ויתר וחזר למשקו. כמוהו יש עוד.

עמק יזרעאל התפתח, ודומה כי הוא הגיע לשיאו. מעבר לו, מהלך כמה דקות נסיעה, מתנשאים רכסי הגליל. בניגוד לעמק, נותרו רכסים אלה עד היום כמעט בלא מאחזי התיישבות יהודית. בעיית ייהוד הגליל, אליבא דחגי בנימיני, מעסיקה גם את יישובי העמק. הוא מספר על יוזמה חדשה של המועצות האזוריות קישון, מגידו ויזרעאל, להקים על אחד הרכסים שבין קיבוץ סוללים לבית-לחם הגלילית, החולש על דרך-מעבר חשובה, יישוב קהילתי חדש, שיאוכלס על-ידי כ- 250 משפחות מבני העמק. המועצה שבראשה הוא עומד עושה גם, לדבריו, לבלימת התפשטות הבדואים באזור. לדבריו, הצליחה המועצה לבלום התפשטות זו ולרכז כ- 4000 בדואים במקום אחד (זרזיר), וזאת – בלא להזדקק לשירותי הסיירת הירוקה.

"הייתי רוצה לראות את גוש-אמונים בגליל", אומר יהודה מור, שמכריו מעידים עליו כי הוא בעל דעות פוליטיות מגובשות בהן הוא מחזיק בעקביות זה שנים רבות. "הגליל נשמט מידינו מבלי שנבחין בכך", הוא מזהיר. לדבריו, קודם הגליל לפתחת-רפיח, ואפילו – לנגב. בנו יאיר, המעיד על עצמו כאיש א"י-השלמה ותומך של "לעם"– בהשפעת שכניו למשק, השר יגאל הורוביץ וח"כ עמוס הדר – חלוק בנושא ההתנחלויות עם אביו, והשניים מרבים לנהל ביניהם ויכוחים סוערים.

חגי בנימיני היה רוצה לראות את יישובי העמק מקרינים יותר מאורם החיובי ליישובים הנכשלים שבסביבה, כמגדל-העמק. הוא מציב נושא זה כאתגר ליישובי העמק ליובל השנים השני לעמק.

להפרדה ולחלוקה הרעיונית שעל בסיסה הוקמו יישובי העמק, אין כמעט זכר כיום. מה ההבדל בין יפעת לגבת? – אין איש יודע. היריבויות האידיאולוגיות שהפרידו בין אחים ועוררו ביניהם איבה עמוקה, פינו לפני שנים את מקומם לשיתוף-פעולה בין המשקים השונים מהזרמים ומהתנועות למיניהם. ועל כך גאוותו של חגי בנימיני: "אנו בני הדור השני פטורים מהוויכוח מה עדיף – הקיבוץ או המושב? הוויכוח הזה הולך ונגמר. כיום יש הרגשה בהתיישבות העובדת שאנו גוף אחד, עם זכות קיום שווה לכל צורות ההתיישבות. אם נרצה להמשיך ולהתקיים, יש רק דרך אחת והיא – שיתוף אזורי בין כל צורות ההתיישבות, ובכל התחומים, לרבות חינוך ותרבות. המלחמה האידיאולוגית לא קיימת. יש תנאים נוחים יותר לשיתוף גובר והולך. אני חושב, שבדור זה יילך השיתוף האזורי ויגבר ויביא לשגשוג נוסף של העמק", מסיים חגי בנימיני.