חזרה לתוכן העניינים
ילדות: עבודה ולימודים
נולדנו, איתמר ואני, בבית-החולים בעין-חרוד. מתקופת הילדות יש לי זכרונות מעורפלים בלבד... איתמר ואני שוכבים יחד בבית-חולים ומלבישים על פנינו מסכה להרדמה (ניתוח להוצאת שקדים)... צלקות על הגב שנותרו מטיפול בכוסות-רוח...
איתמר ואני היינו חברים טובים. גם רבנו הרבה. – למה אתם רבים? – הוא התחיל איתי! שנינו עונים. אבל קנאה בין שנינו לא היתה.
כילדים, היו מוטלים עלינו תפקידים קבועים במשק, בעיקר בלולים. לתת מים, לרחוץ כלים וכו'. אני זוכר נסיעות לשדה התירס, בחלקה שליד האקליפטוסים מתחת בית-הקברות. אבא או כוכב היו זורעים עם הביסוק, ואנחנו מפזרים את הזרעים לתוך המשפך. אני זוכר את דילול התירס, שהיה עבודה קשה מאוד.
בבוקר, לפני בית הספר, עוד הספקנו לעבוד בלול. למדנו, והכנו שיעורי –בית. המשכנו בלימודים חלקיים עד כיתה י"א. רצינו להמשיך ללמוד
במקווה-ישראל, אך הדבר לא התאפשר. ואז ניסינו להתקבל לכדורי. נבחַנו, ולא התקבלנו. וכך נשארנו במשק. מעודי לא חשבתי בצעירותי על אפשרות אחרת מלבד חקלאות.
אבא ואנחנו
לאבא היתה הקירבה אלינו קשה מאוד, בגלל אפיו הסגור. בגיל 14-15 הייתי מסתובב הרבה בבית הספר החקלאי. פעם היה לי שם רומן עם מישהי, וביליתי איתה כל הלילה. לפנות בוקר חזרתי, והתברר לי שכל המשפחה המודאגת חיפשה אחרי (אפילו יהודה). אבא עוד חיפש אותי בחוץ. כשנכנס וראה אותי – סטר לי על הלחי, סטירה הזכורה לי היטב.
לא זכור לי בילוי וקשר עם אבא, מלבד בענייני משק ועבודה. אמא היתה קרובה יותר ומעורבת יותר בחיינו. אבא החמיר מאוד איתנו. אסר על כל דבר שרצינו. פחד מכל דבר שהיה בו סיכון קל – אופניים, טיול וכו'. העדיף תמיד להגיד – לא. אמא בדקה כל מקרה לגופו, ולא אסרה מיד. היתה האחראית והמבינה, ואת עבודות הבית והלולים היא שהטילה עלינו. בחצר היתה היא הדומיננטית.
אבא לימד אותנו לזרוע ביד. וכן – את החריש בכלים שונים, עם הסוסות. תמונה החקוקה בזכרוני: אבא יושב וחולב את הפרה בראש מורכן, משעין ראשו על גוף הפרה.
עם כוכב, האח הבכור, התבטא הקשר בעיקר ברכיבה על סוסים. הוא לימד את שנינו לרכב ונתן לנו את נֹגה. את כוכב הערצנו; על יאיר כעסנו.
תקופת הילדות מצטיירת בעיני כתקופה יפה מאוד.
צפרירה ואני במשק
היינו ארבעה בנים במשק וידענו שלא נוכל להישאר כולנו. ובכל-זאת רצינו כולנו להמשיך בחקלאות. לאחר שכוכב ויאיר יצאו מהמשק, נשארנו איתמר ואני. לאחר תקופה התגייסתי אני לצבא. לאחר שהתחתנתי, החלטנו – איתמר ואני – להתחלף. שנינו רצינו בכך. איתמר לקח את תעודותי, הגיע במקומי ליחידה ונקרא בשם "אמנון" (המפקדים לא גילו זאת מעולם) ואני באתי למשק עם צפרירה. החלטתי לפתוח בתקופה חדשה ולפַתח משק מודרני. קניתי את הטרקטור הראשון. הייתי מלא רעיונות חדשים, שבאו מקריאה בספרות חקלאית; רעיונות שלא היו כרוכים בהוצאות, אלא בשינויים בצורת העבודה. בחלקה שלנו בעין-שיכה עבר מעין, ורציתי להשקות אותה בתעלות ממי המעין. הרעיונות שלי לא עלו יפה; למרות שאבא הניח לי לעשות כרצוני.
מלבד זאת, היה די קשה במחיצת אבא. מאז היינו ילדים, תמיד לימד איך לעשות, תמיד כּפה לעשות לפי דרכו, וכעס עלינו כשרצינו לעבוד בדרכנו. ועתה, לימד
גם את צפרירה איך לעבוד. איך לנקות את כלי המים, וכו' וכו'. בדיוק לפי השיטה שלו. זה הרגיז אותה. היה לה קשה עם אבא. גם עם אמא לא
הסתדרה. וכך, כשהתפנתה דירה של משפחת צפרירה ברמת-גן, החלטנו לעזוב.
על אבא והעבודה
אבא נהג להגיד: "תמיד צריך לעשות. לא חשוב מה – אבל לעשות". המשפט הזה אפיין את האידיאולוגיה שלו. לאדם צריכה להיות עבודה, ועליו לעבוד רצוף מבלי לשבת. אדם צריך להיות איש עובד – בניגוד למעמד הסוחרים... האמונה הזאת החזיקה אותו בראשית דרכו, בכל הסבל שעבר. מאוחר יותר, לא תמיד הצדיקה עצמה.
כשהייתי במשק וגידלתי עגבניות, טענתי שחקלאי צריך להיות גם סוחר. לדעת גם לשווק את תוצרתו. אבא פסל זאת. מעודו לא הקדיש תשומת לב לאשר עושים בתוצרת שלו מרגע שיצאה מידו. השיווק כמוהו כמסחר, ולכן פסול מבחינה אידיאולוגית. גישה זאת, של הסתפקות בייצור מבלי לבדוק את השיווק – מוטעית. עד היום סובל גם אני מאותה גישה. אני מבין כי מקור האידיאולוגיה הזאת ברוסיה, שם שנאו את היהודים על היותם סוחרים, ואבא רצה להתרחק בכל מחיר מכל מגע עם מסחר.
מלבד אידיאל החיים מיגיע-כפיים, היה גם האידיאל של חיים בצניעות ובצמצום. גם כשהמצב היה טוב, ביקש אבא תמיד להסתפק במועט. את כל המותרות שחיו
בהם – לבוש, נסיעות, בית מצויד וכו' – כפתה אמא עליו.
תקופתו האחרונה
אבא החמיר איתנו, אך גם היה ידידותי, ומשוחח בחביבות ובשמחה עם אנשים. אני זוכר אותו בחתונות, שמח בלי גבול ורוקד. ובכלל – היה אדם עליז ושמח. בתקופתו האחרונה הפך סגור ושתקן, ופחד לדבֵּר. הדבר נבע מיחסה הקשה של אמא כלפיו. אבא מעולם לא התבלט בחברה. היה לו, פשוט, אופי שקט. גם אני כמוהו שקט בחברה ולעולם לא מתפרץ לדבר.
גם עם הנכדים נהג כמו איתנו: זה אסור וזה אסור. פשוט כי כך צריך להתנהג – לא בגלל הגיון מיוחד. גם בי, כאב, דבקה הסגירות, והחששנות מסיכון – למרות שניסיתי להתגבר על כך.
בינו לאמא היו תמיד חילוקי דעות ומריבות. תכופות הגיע לכעס רב. אני זוכר מילדותי את ארשת פניו הכועסות. בשנים האחרונות ויתר ושתק. הוויכוחים המשיכו אך הפכו חד-צדדיים. אולי העובדה שלא היתה לו משפחה בארץ, הוסיפה להחלשתו. בוודאי אם היה לו כאן מישהו שהיה מעניק לו עידוד ברגעים קשים, היה הדבר מחזקו ותורם לשמחת-החיים שלו.
(בית-לחם הגלילית, נובמבר 85)