חזרה לתוכן העניינים
אבּי – סבא מאוד רגשן ואוהב. תמיד נותן נשיקה בראש, לנכדים ולנינים. פעם היה מתכופף ומנשק, אחר-כך התיישר ונישק, ובסוף התרומם ונישק. יש לו עיניים כחולות וטובות. הוא אוהב מאוד ילדים; ובמיוחד תינוקות, שאליהם יש לו יחס מיוחד. והם חשים בזאת תמיד ומשיבים לו אהבה. הוא מין סבא שלא כועס לעולם. חושב שכל הילדים חמודים ונהדרים, ונרגש מאוד כשבאים לבקר.
פעם, כשהייתי קטנה, אבּי נפל ברפת והפרות השתוללו ודרכו עליו ושברו לו את העצמות, והוא לא יכול היה לקום. הוא שכב אחר-כך כמה חודשים.
הייתי שואלת אותו על עצמו, והוא סיפר על המשפחה שלו ברוסיה; על אהבתו לכינור; כיצד ברח בשבתות אל בן הכומר שלימד אותו לנגן בכינור; ועוד ועוד. וכשהוספתי ושאלתי היה תמיד אומר: "תשאלי את רוחמה, אני לא זוכר."
פעם עליתי לבקר אותם, וראיתי אותם יושבים בסלון וידיהם תחובות בין הרגליים, רועדים מקור. אני שואלת: "למה אתם לא מדליקים תנור?"
אבּי: "נכון, באמת נורא קר לי."
רוחמה (מתבוננת בתרמומטר הקטן שהביאו מרוסיה, עם התמונות של האסטרונאוטים): "לא, לא קר לך."
באחד מלילות הסדר האחרונים בנהלל, שוחחנו על תקופת נהריים. כשעוד גרו בנהלל, באה רוחמה לקחתו בעגלה מתחנת הרכבת בתל-שמאם. בחורף לא יכולה
היתה להגיע, ולכן נעדר לפעמים תקופה ארוכה מהבית. שאלתי אם היו בחורות בנהריים. כן, אמר. מבשלות וכו'.
אני: "ואתה רוצה להגיד, שארבע שנים היית שם ולא היתה לך אף בחורה?"
אבּי: "להגיד את האמת?"
אני: "כן!"
אבּי: "לא, אני לא אגיד."
כשביקרתי אותו בבית-חולים שאל בדאגה על רוחמה, ואחר-כך אמר: אני אוהב את רוחמה מאוד.
אבּי אף פעם לא היה בוועדות, לא מנהל, לא מדבר ולא מקשקש. הוא פשוט עבד. כל החיים שלו. כל יום בלי הפסקה; עד שחלה. ובימינו, כשכולם רוצים להיות מנהלים, יש מעט מאוד כאלה. אולי רק סבתא מרים (איתן) היתה כזאת. כל בוקר קם, בגדי חאקי – הולך לחצר. עובד כמה שיכול. אחר-כך רק רחץ כלי מים. ובסוף, כשהיה חולה, המשיך לקום בבוקר והלך לאט עד שהגיע ללול, וחזר. הוא פשוט הלך לעבוד עד שמת.
(רמות, נובמבר 85)