חזרה לתוכן העניינים
...פעמים אחדות בשנה היה אבא מקבל מכתב מהבית ברוסיה; ואז היו עיניו אדומות מבכי. ידעתי כבר, כשראיתי את עיניו אדומות, כי קיבל מכתב מהבית.
אבא התכתב איתם ביידיש; כתב וקיבל מכתבים עבים, רבי-דפים. כשאמו רחל מתה, היו לאבא כמה ימים קשים מאוד. אבא סיפר על משפחתו בחיוב ובחום רב; ואני התעניינתי מאוד בהם. ידעתי על אמו רחל ואביו יוסף, על שלושת אחיו ואחותו; ובייחוד התעניינתי בדב, בן אחותו שהיה בן גילי. כתבתי לו בעברית, למרות שלא יכול היה לענות; וקיוויתי תמיד שפעם יבוא לארץ, ויהיה לי בן-דוד מרוסיה.
בהדרגה פסקו המכתבים מרוסיה להגיע, עד שחדלו.
אבא בנהריים
כשהייתי בן שש וחצי התחיל אבא לעבוד בנהריים, ואנחנו עברנו לעפולה. שם גרנו בבית בודד מחוץ לעיר, ואפילו היה לנו משק קטן: שתי פרות, כלב, תרנגולות. בעפולה בחנו אותי והכניסו אותי ישר לכתה ב' (סבא יוסף, שאני הייתי נכדו הבכור האהוב והמוצלח, לימדני לקרוא ולכתוב כבר מגיל שלוש).
בכל יום שישי היה אבא מגיע הביתה ברכבת, עד יום ראשון בבוקר. ביום שישי בצהריים היינו מתכוננים, מחכים לשמוע את צפצוף הרכבת מן התחנה. והנה, לא עברה דקה משמיעת הצפצוף – ואבא כבר בבית, מגיע בריצה – בטיסה ממש. בכל שבוע מחדש הדהים אותנו במהירות שבה הגיע מן הרכבת. ובסופי השבוע היו אמא ואבא יושבים מחובקים, אוהבים ומשוחחים; אמא מספרת כל מה שעבר עליה.
בתקופת נהריים נולדו אמנון ואיתמר, ולאמא היתה זאת תקופה קשה מאוד.
מאורעות 29 פרצו. לילה אחד יצאו ערבים מג'נין להתקיף את עפולה. בראש הגברים, עם מקלות וסכינים; אחריהם נשים עם שקים, לאסוף את השלל. בנצרת שירת אז קצין משטרה אירי – בראנט. שמן וחברהמן, עם אוטו ספורט עם גג מתקפל. הוא יצא עם זוג שוטרים, פגש בערבים לפני עפולה, עצר אותם והודיע: מי שמתקרב עוד מטר – נהרוג אותו על המקום. הערבים התרשמו עמוקות, ונסוגו.
אותו לילה הגיעו לביתנו בעפולה יהודה ועמנואל עם מכונית שהשיגו, ולקחו אותנו לנהלל. בנהלל היתה תכונה רבה: שני נפחים הכינו כלי נשק
מאולתרים, עשויים מוטות ברזל עם ידיות עץ. הייתי אז בן שבע-שמונה.
נהלל: עבודה ועבודה
בנהלל היה לנו תחילה משק זמני, ואחר-כך קיבלנו את משק צודיקוב, שהיה מוזנח תקופה ארוכה. היו שם מבנה-רפת, צריף, וקוצים. בדרך-כלל היה לכל שתי משפחות מבנה רפת משותף, עם קיר מפריד באמצע. לנו, במקרה, היתה רפת לחוד – לשמחתנו. באנו למשק בידיים ריקות, ותקופה ארוכה היה על אבא לצאת לעבודה, בבנין ובעיקר בשמירה. אנחנו – אמא והילדים – עבדנו במשק. את העבודה והשמירה ינקנו ממש עם החלב. הם היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. מרגע שזכרנו את עצמנו עבדנו במשק. למדת ללכת – ומיד הלכת עם אמא להאכיל את העופות; ותוך זמן קצר כבר עשית זאת לבד. לחלוב לא הרשו בגיל צעיר מאוד – האמינו שהדבר מזיק לידיים. אנחנו לחמנו שיתירו לנו לחלוב. הייתי מהראשונים בכתה שחלב וזרע בידיים, והתפארתי על כך מאוד.
פעמים רבות ביקשנו לצאת לעבודה ולהיעדר מבית הספר. ההורים דרשו בתוקף שנלך ללימודים. אולם, לפעמים דרשו ההורים עצמם מן המורים שיתירו לנו להיעדר לצורך עבודה. למשל – כשעמד לרדת גשם והיה צריך לזרוע במהירות.
העבודה היתה לאבא כמו דת לדתי. הוא הפריז מאוד בעבודה. אמא תמיד עצרה אותו, אמרה שיישב קצת. והוא – מהבוקר עד הערב רץ וקופץ, כאילו צריך להספיק עוד ועוד.
חלק גדול משׂדוֹת הפלחה היו זורעים ביד. ביקשתי, והוא לימד אותי לזרוע ביד. מעט מאוד מהוותיקים בנהלל ידעו את מלאכת הזריעה ביד, וזאת ראו לאחר הנביטה. אצל אחרים היתה הנביטה צפופה באזור אחד – ובאזור אחר קרחות. אצל אבא נהנינו תמיד לראות שדה יפה, עם נביטה שווה ואחידה.
כשהגיעה המזרעה הראשונה, הרתומה לזוג סוסים ("בּוּקֶר"), התייחס אליה אבא בחוסר-אמון. טען שהזריעה ביד מדוייקת ובטוחה יותר, ותקופת מה המשיך לזרוע בידיים.
ילדים בנהלל: עניים ושווִיצֶרים
כשהייתי קטן וסבא יוסף מרקובסקי חי, הוא פינק אותי מאוד והיה לי הרבה יותר מלאחרים. קיבלתי ממנו צעצועים וספרים, ואופני שלושה גלגלים שעמנואל ואזרח היו קושרים בחבל לאופניהם ומסיעים אותי. כשסבא נפטר, שוב לא היה לי הרבה – בדיוק כמו לשאר. אבל היתה לי נֹגה הסייחה, והייתי מאושר.
החורף היה קר. אפשר היה אז להשיג בשוק בפרוטות סוודרים מעודפי הצבא, וכולם לבשו את הסוודרים הכחולים הצבאיים. גם לי קנו סוודר כחול, אבל משובח ויקר הרבה יותר. הייתי מאוד מאוכזב. רציתי סוודר צבאי כמו לכולם.
כל החורף היינו הולכים בשווִיץ רב במכנסיים קצרים. מכנסיים ארוכים זכו ללעג קטלני. (רק כשהתחתנתי לבשתי לראשונה מכנסיים ארוכים). לעתים היה מחסור במצרכי מזון בסיסיים, ובנעליים. מגפי גומי טרם היו. וכשנרטבו הנעליים, היינו הולכים יחפים בבוץ המחריד של נהלל. יתרה מזאת – בבית הספר היינו שופכים מים על הבוץ ומחליקים עליו, וחוזרים הביתה שחורים. המחסור לא הפריע כלל.
כשהיינו פוגשים בילדי ישובים אחרים באזור, היינו מתנהגים כלפיהם בשחצנות רבה. ילד חדש בכיתה היה אומלל. מוישה כץ הפולני וניסן רילוב הרומני שהצטרפו
לכיתתנו, טופלו באכזריות ובלעג. אני הייתי כמעט היחיד שנהגתי איתם בידידות. הקסימו אותי סיפוריהם על חו"ל, אותם הכרנו רק מקריאת ספרים על חיי היהודים בגולה.
ההורים והחינוך
ההורים בנהלל בתקופה ההיא החשיבו מאוד את הלימודים. הם עשו מאמצים עצומים להשלים את השכלתנו, להוסיף עוד לימודים חלקיים עד לכיתה י"ב. אני עצמי רציתי מאוד להמשיך בלימודים. חלמתי להיות וטרינר או מורה להתעמלות. אולם ברור שהדבר לא התאפשר באותם ימים.
חינוך למוזיקה היה מפותח מאוד בתקופתנו. למזלנו הגדול, זכינו במורה משולם שטיפח את נושא המוזיקה. כאשר מחזור הילדים הראשון (של נחמן בצר ומשה דיין) למד בבית הספר – כבר היתה להם תזמורת מלאה, עם כלי מיתר. (אמנון ינאי ניגן על פְלֶטה; דב ירמיה בכינור; משולם עצמו היה צ'לן). היתה תזמורת נהדרת. לאחר מכן הקים משולם תזמורת כלי נשיפה ותזמורת מפוחיות פה, גדולה ורצינית. עד היום אינני מבין מאין לקחו אז תקציבים לכלי נגינה.
מצד שני, גילו בנהלל צרות אופק ואסרו עלינו באופן מוחלט ללמוד שפה זרה; לא ערבית ולא אנגלית. אני זוכר אותם צועקים באסיפה הכללית – הילדים שלנו לא ילמדו
שפה זרה! אנחנו יהודים, שפתנו אחת וזהו! שפה זרה תסיח דעתם של הילדים – אין לנו צורך בפרופסורים אלא בחקלאים!
לגליל, לגליל!
הנקודה הבולטת ביותר בחינוך שלנו היתה – הביטחון המוחלט בדרך ובמטרה. לא היו שום שאלות ופקפוקים. הדרך בה הלכנו היתה נכונה בעינינו במאה אחוז. הנושא היחיד לוויכוח בינינו היה בכתות ה-ו, כאשר התעוררו דיונים סוערים בשאלה: האם נישאר במשק ההורים, או שדרך זו אינה מספיק חלוצית ויש להקים ישוב חדש. צילה זרחי היתה מתפרצת בצעקות: לגליל, לגליל!...
למרות שאני מגנה את ההגזמה שגילו כשאסרו עלינו ללמוד שפות – אני מבין כי היתה להם מטרה ברורה. ואני סבור גם, כי לדור שלנו היתה זכות עצומה להיוולד בתקופה כזאת, תקופה נדירה גם בתולדות עמים אחרים: הזכות להיות שותף לשינוי סדרי עולם.
והביטחון המוחלט בדרך העבודה וההגנה – היה חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה. אולי הביטחון הזה החזיק כאן את קומץ היהודים הללו. עכשיו, כשאנחנו רוב, כל-כך הרבה אנשים מפקפקים על זכותם לחיות פה. אז, כשהיינו קומץ זעיר, היה ברור מעל לכל ספק שזאת ארצנו שלנו. לכן קיים היום פחד מהערבים, פחד שלא היה קיים כלל בתקופתנו.
פעם החלטנו לנסוע לטיול בנגב, חמישה-שישה נערים. ברוך זמל, נתן ליברמן ואליעזר הצולע (אח"כ חשמלאי) על אופנועים; דוד רבינוביץ ואני מאחור. לשאת נשק אסור
היה – האנגלים עשו חיפושים והדבר גרר לפחות עשר שנות מאסר. טיול למרחק כזה ועוד בלי נשק באותה תקופה – גבל בטירוף. סמוך לחברון אזל הדלק. תחנה היתה בלב
העיר. לא היססנו כלל לגשת לשם. אני הייתי היחיד הבקי במקצת בשפתם והליכותיהם של הערבים. גמרנו לתדלק, ואני מבחין במספר צעירים מתקרבים אלינו עם אבנים
ביד, מעודדים זה את זה בדחיפות. ניגשתי לחברה, אמרתי בשקט: הנהגים מתניעים ומתכוננים, אנחנו היושבים מאחור מסתערים עליהם. כך עשינו. התפרצנו פתאום
והתנפלנו עליהם עם אבנים, ואחרי דקה הסתובבנו, קפצנו על האופנועים והסתלקנו במהירות. המשכנו בטיול ללא התרגשות.
על כלבים וסוסים
את הלימודים מעולם לא לקחנו ברצינות רבה מדי. בעונת הסבּרֶס והתאנים היינו בורחים בהפסקות לעין-בדה, שם היינו נשארים עד שעות אחר-הצהריים. פעם ברחתי בהפסקה עם ביניה אלקנה לתחנת הנסיונות (היום שדה התעופה), שם היתה כלבה נהדרת שהמליטה. בחרנו לנו שני גורים משובחים (שחורי-חך) וחזרנו הביתה. את ביניה עם הגור זרקו החוצה, והגור שלי נשאר בבית.
כלבים אני אוהב, לפי אמא, מאז איילת השחר. שם הייתי תינוק ללא חברים בגילי, ושיחקתי עם כלבים. היתה שם כלבה שהמליטה במחסן; היתה תוקפנית מאוד ואיש לא העז להיכנס לשם – חוץ ממני. אני הייתי יושב בין הגורים ודוחף אותם לפטמות הכלבה ומעודדם: תִיכָל...
סוסים אני אוהב אולי מאז שאמא, כשעמדה ללדת אותי, רכבה על סוס מאיילת השחר לבית החולים בצפת. כשאבא היה שומר ביערות שימרון, היתה לו סוסה גדולה אפורה. ליד בית הספר החקלאי הייתי מחכה לו, והוא הרכיב אותי עד הבית. כשגדלתי קצת, הייתי רוכב הרבה עם אמא או אבא, והחלטתי כי אני רוכב כבר טוב מהם. כאשר לא היה לי סוס לרכב עליו, הייתי מסתובב בעיניים אדומות.
בסוסי המשק לא הסתפקתי. כאשר כל הילדים בני המצווה חלמו על זוג אופניים, חלמתי אני על סייחה משלי. אזרח הבטיח לי שאקבל את הסייח שייוולד לסוסתו. ואמנם, קיבלתי ממנו את נֹגה הסייחה בהיותה בת 14 חודש. בזמן שהייתי – לאחר שנים – בקורס מ"כים, נערכה תחרות סוסים ארצית. שני המועמדים הבטוחים לזכייה היו גיורא זייד ועודד ינאי, וכל העמק התווכח מי משניהם יזכה. לתדהמתי לא היה גבול כאשר שמעתי ברדיו, בחדשות, כי במקום הראשון זכה יאיר, עם נגה שלנו. קפצתי מעורי.
מאז לא נשארתי יום אחד ללא סוס.
נשק, הגנה, נוטרות, מלחמה
עניין הביטחון היה אצלי חזק מאשר אצל שאר הילדים. אבא, והדודים יהודה, אזרח ועמנואל – כולם עסקו בשמירה וביטחון. אני הושפעתי מהם מאוד, והם עודדו וקירבו אותי לנושא. בן 12 קיבלתי מאבא את אקדח הפרבלום שלו. התאמנתי הרבה, ובגיל צעיר זכיתי במקום ראשון בתחרות קליעה למטרה של הנפה.
בגיל 12 כבר הצטרפנו להגנה כקשרים, למדנו מורס ואיתות בדגלים. מהר מאוד נדחקנו קדימה. ביקשנו נשק וגם קיבלנו, וכבר הצטרפנו לשמירה עם המבוגרים; תוך זמן קצר – יצאנו לסיורים ופטרולים.
כשיסדו את הפלמ"ח, ארגנו יצחק שדה ומשה דיין את בני נהלל לגרעין הראשון. גם אני נרשמתי. (בדרך מקרה לא יצאתי לפעולה הראשונה, זאת שבה איבד דיין את עינו). השלב הבא: נוטרות. אבא התגייס לנוטרות והיה אחראי על מחסן הנשק בנהלל, וגם אני הייתי נוטר ונשלחתי לקורס מ"כים. שימשנו הגנה לֶגלית במדים על הישובים.
זה היה צעד ראשון החוצה מן המשק. לאחר מכן – מלחמת השחרור. הייתי אז נשוי והיתה לנו בת. גרנו במשק, בצריף הישן ששיפצנו, ועבדתי במכונות חקלאיות. יכולתי
שלא להתגייס, כי השאירו בנהלל מספר גברים לעבודה. אולם לפי הגיוני היה עלי להתגייס וזאת עשיתי. במשק עבדו באותה תקופה אמנון ואיתמר, שהצהירו על כוונתם
להישאר כאן; ואני פיניתי להם את המקום, מאחר וכבר הייתי תקופה מחוץ למשק. ביום בו נסתיימה המלחמה התגייסתי למשטרה. שאיפתי היתה להיות בין מקימי
משטרת ישראל, וזאת עשיתי.
אבא עם סבא; עם חברים; אתי
סבא יוסף מרקובסקי היה אדם תקיף וקשה ביותר. השתוממתי למראה מבוגרים הרועדים ממנו ופוחדים להוציא הגה בנוכחותו. בירושלים חיו הוא ומוריה יחד. (הייתי מתארח אצלם; אני זוכר את ביתם בתלפיות, עליו התנוססה כתובת טבועה בבטון: "יוסף מרקובסקי – נהלל".) אחר כך, כשעברו לנהלל, חיו בנפרד. סבתא גרה בבית יהודה, סבא גר בצריף בחצר, עסק בספרים. היחידים שלא פחדו ולא נבהלו מסבא יוסף היו שניים: אני, נכדו הראשון המפונק – ואבא. אבא היה המבוגר היחיד שדיבר אתו בחופשיות מוחלטת.
נראה לי שאבא היה ביחסים טובים עם כל בני משפחת מרקובסקי. עם יהודה היה בקשרים טובים מאוד. שוחחו הרבה, התיעצו.
בציבור, מעודו לא היה מהפעילים הנדחקים להיבחר ולנאום. נדמה לי שהוועדה היחידה שהשתתף בה היתה ועדת-ביטחון. אבל היה ער ומתעניין בכל, משוחח עם חברים ומתווכח ומחווה דעה. היו לו ידידים בלב ונפש: החברים הישנים מאיילת השחר; משפחת שמיר; משפחת חַנין מבאר-טוביה. עם האחרונים שמרו על קשרים הדוקים למרות הקושי הרב להגיע זה אל זה. כשנפגשו, היה זה כהיפגש בני משפחה קרובה. יחסי חברות דוגמתם אינני מכיר היום.
בענייני עבודה, משק, משפחתו ברוסיה – היה אבא פתוח. בכל הנוגע לחיינו, הילדים – לא היתה פתיחות. אני רואה זאת כאשמתי. כנער הייתי סגור, העדפתי תמיד
לפתור את בעיותי בכוחות עצמי. פעמים מספר ניסה אבא להתקרב ולשאול, גם בענייני בנות – כאילו לאחר יד. אני דחיתי את הנסיונות האלה, ואבא לא מצא שפה משותפת אתי.
על האומץ ועל החולשה
עד היום קשה לי לתפוס כיצד בחור בן 17, ובתקופה ההיא – קם ועוזב בית מסודר ובמצב טוב, ונוסע לבדו ודווקא לפלסטינה. ועוד בזמן שהיתה לו אפשרות לנסוע לאמריקה, למשל. מדוע בחר דווקא באפשרות שהובילה לדרך החיים הקשה ביותר – שמירה עם עבודת-אדמה; וכיצד התמיד בכך יום ולילה, שנה אחר שנה, כאשר כל-כך הרבה מאנשי העלייה השניה נשרו.
מעודו לא היה לו שום פקפוק בנכונות הדרך שלו, שהיתה חקלאות – וזהו (אך לא בקיבוץ, כמובן). אבא היה אמיץ מאוד, נפשית ופיזית. יצא לבדו לשמירות מסוכנות מאוד, בהרי שימרון. פעם, בזמן שמירה (אמא סיפרה), חטף מערבים בראשו מכות נוראות, שסבל מהן אחר-כך מספר שנים; וזה לא הרתיע אותו. בתקופת הנוטרות התמיד בשמירה תקופה ארוכה; שמר מאחורי הרפתות כפי שצריך היה ולא בתוך העיגול כמו האחרים.
כשעבד בנהריים, ועבד גם שעות נוספות, הרוויח שכר גבוה והרגשתו היתה טובה מאוד. במשפחה – קיבלוהו בזרועות פתוחות כשבא לחופש.
אחר-כך, בנהלל, נכנסו החיים לשיגרה. נגמרו המשימות הקשות והמרתקות, נסתיימו האתגרים. בהדרגה גרמו לו להרגיש, כי מישהו אחר נותן את הטון במשפחה. ומאחר והיה צנוע, ולפעילות חברתית מעודו לא חתר – נדחק לקרן זווית.
גם העבודה-בכל-מחיר היתה בעוכריו. היה לו כל-כך חשוב לעבוד ולהספיק עוד ועוד, עד שלא נותר לו מעולם זמן לעצור ולחשוב: אולי בכלל לא כדאי לעשות זאת; אולי אפשר לעשות זאת בדרך קלה יותר. כשיצקו בנהלל את רצפות הבטון לרפתות, ואני נער, עבדנו שנינו: אבא התאמץ והזיע וערבב בטון בכל כוחו, עוד ועוד; ואני, בינתיים, עשיתי תבניות, הנחתי ברזלים, החלקתי את הבטון וכל השאר.
אולי לכל אחד תקופת הזוהר שלו. וכדי לזכות ולהמשיך את תקופת הזוהר עד סוף החיים, דרוש הרבה אופי חזק, ובעיקר – עידוד ועזרה מהשותף לחיים. אם אלה אינם – נעצרים במקום ונסוגים בלית ברירה.
את יעל, הנכדה הבכורה, אהב עד שגעון. קרא לה "יעלצ'יק" באהבה, פינק אותה ללא גבול.
(בוסתן הגליל, נומבר 85)