חזרה לתוכן העניינים
זיכרון ראשון ומעורפל מילדותי – תקופת עפולה. שם גרנו בשני מקומות: תחילה בבית ליד הדרך למרחביה, אחר-כך ליד הדרך למשק-הפועלות. היו שם בתים אחדים בשורה, מרוחקים זה מזה. באחד מהם גרנו, באחר גר רופא: ד"ר קוד, ולו כלב גדול. לנו היתה פרה בחצר. פעם גנבו אצל השכן חמור או פרה בלילה. היו צעקות, הכלבים נבחו.
אני זוכר את אמא ותִרצה מתהלכות בבית לילות שלמים עם שני התינוקות הבוכים על הידיים.
כשהייתי הולך לגן – סיפרו לי אחר-כך – הייתי חוזר דרך תחנת הרכבת, לראות את הרכבת המגיעה. בבית פחדו מאוד שיקרה משהו, ודרשו ממני בתוקף להבטיח שלא אלך לשם. את זאת סירבתי להבטיח.
במאורעות 29, מתאספים אצלנו בבית בעפולה כל מיני אנשים עם ידיות של טוריות, בשביל לשמור. את עפולה עזבנו כשהייתי בן 5, וכוכב בן 8. התאומים היו בני מספר חודשים.
בנהלל עבד אבּי עבודות חוץ כמו השאר, כי המשק לא פרנס. רוב החברים התפרנסו מבנין, ומכל עבודה. היו נוסעים ביום א' עם עגלה וזוג בהמות לחיפה, לעבוד
בבנין, וחוזרים ביום ו'. באחת האספות הכלליות (שהתקיימו בשבת לפני הצהריים ואנחנו ביקרנו בהן בין כדורגל לרכיבה), צויין באופן מיוחד כי גרשון
גרשוני מתפרנס רק מהמשק.
עבודה בילדות: ארגז, בּוּר, משדדה
מגיל צעיר ביותר עבדנו במשק. לפני שנים מצאתי מחברת מכיתה ב', בה אני מתאר איך אבא לימדני לחרוש בביסוק (מחרשת 2 סכינים עם 2 גלגלים, שאין צורך להחזיק בה – רק במושכות). הוכחה לכך שבגיל 7 למדתי לחרוש. זכור לי מלימוד זה המושג "בּוּר".
היו עושים במחרשה "ארגז": חורשים בצורת מלבן, וממשיכים לחרוש בתוכו בסיבובים עד שמגיעים למרכז. אבא לימד אותי מתי בדיוק לעצור את המחרשה לפני סיבוב, לא מוקדם מדי, כדי שלא אשאיר "בּוּר" כשאסתובב; כלומר – אדמה לא חרושה. עד היום אני מקפיד שלא להשאיר בּוּר בחריש.
בגיל רך היינו, כוכב ואני, יושבים ומדללים גזר ומעשבים תות-שדה. את העבודות בחצר שנאתי. דלי המים היה כבד, וכשחילקתי מים לפרגיות – נשפך והרטיב אותי. לבסוף השתכנעו כי יעיל יותר לשלוח אותי לשדה, ואת כוכב להשאיר בחצר.
תמיד עבדנו, גם בחופשות. רק שבתות היו קודש למנוחה. היחידים שלא עבדו היו ילדי עובדי הציבור (כמו נתן ליברמן), שהיו משועממים לאחר הלימודים ורצו אחרינו.
לאחר קציר התירס, היינו עוברים עם משדדה. המשדדה היתה מתמלאת מיד בקש. לכן נהגו לרתום את הבהמות לשרשרת שהרחיקה אותם מן המשדדה, הבעירו את הקש במשדדה, והיא היתה מתקדמת עם אש וכך לא היה צורך לנקותה כל הזמן. הייתי יוצא בבוקר לשדה, לבדי. אמא היתה נותנת לי, בסיר קטן עם מכסה, תפוחי-אדמה מטוגנים עם ביצה, עגבניה וזיתים. הייתי מעמיס את המשדדה או הסוק על העגלה – במאמצים על-אנושיים ממש, בגלל גילי הצעיר. בצהריים המשדדה כבר להטה מחום, בגלל האש שבערה בה. הייתי עוטף אותה בשק ומרים בזהירות על העגלה, אך תמיד נכוויתי. זה היה קשה מאוד. בצהריים הייתי מתיר את הבהמות, יושב תחת העגלה ואוכל. כך הייתי בשדה כל היום, בכל חופשה. אם היתה עבודה דחופה, היינו יוצאים לעבוד גם בימי לימודים. למשל – כיבוש, שדרושים בו שלושה אנשים, או קטיף תירס.
אם מישהו טוען כי עבודה פיזית קשה מזיקה לילדים – הוא טועה. אותי העבודה חיזקה. (על ילדים בחליבה: כוכב עסק בספורט והיה מזכיר סניף הפועל בנהלל. נהלל העסיקה תמיד "מעמלים". אחד מהם טען, שילדי נהלל מתהלכים בכפות ידיים קפוצות ולא רפויות, וזאת עקב עבודת החליבה... אך דווקא המעמֵל חיים דוידוביץ מצ'כיה טען, כי בכל שנות נסיונו הרב לא נתקל מעולם בילדים חזקים ובריאים כמו בנהלל.)
מלבד סוגי העבודה השונים, לימד אותנו אבא איך לעבוד נכון. אצל אחרים, ריתמה או מושכה נקרעה – קשרו בחוטי ברזל והמשיכו לעבוד. אצלנו מעולם לא. היו
מתקנים בניטים, ואם לא ניתַן – נמסרה הריתמה לרצען. ידיות הכלים היו עשויות היטב, לא סתם מקלות אקליפטוסים שתקעו לקלשון. עמודי האקליפטוס שגדרו את חצר
הפרות (לפני שהיו צינורות) היו יציבים וחזקים תמיד, לא רעועים כמו אצל השאר. הסוסות היו סוסות, אכלו טוב ונראו טוב. מעולם לא החזקנו נבֵילֶס כמו אחרים
שחסו על כספם. בקצרה, מאז ומתמיד היתה החצר אצלנו מסודרת למופת, וכל הציוד שבה תקין ועשוי היטב. התכונה הזו שבּי – ממנו באה.
חיים קשים
אבא ואמא עבדו קשה מאוד, כחמורים. אבא בחוץ, מהבוקר השכם, ואמא בבית ובמשק. עד היום אינני תופס איך הספיקה כל-כך הרבה, והכל היה מסודר כל-כך. מלבד עבודות החצר גם בישלה כל יום תמורת שכר לפועלים שעבדו בנהלל; בלילות היתה עושה את עבודות הבית; בימי חמישי בערב גיהצה; כשאפו לחם בבתים היו אבא ואמא עומדים שניהם בלילה מעל גיגית בצק ענקית, לשים והופכים ושוב לשים בכל הכוח. ובנוסף לכל גם תפרה לנו לשבת חולצות רקומות, ומכנסיים חגיגיים בעלי שלושה כפתורים כחולים בצד...
כשהשתחררנו מהצבא הבריטי, היינו בשימרון ועבדנו בנהלל במשקים. יואב ואברֵמה אמרו בתמיהה – הורינו לא עובדים כל-כך קשה כמו בנהלל. הגענו למסקנה, שבתל-עדשים עוד לא היו מים להשקיה, לכן היו מְשָקים יבשים ומעט עבודה. בנהלל היו מים והמשק היה אינטנסיבי, ולכן עבדו קשה. והעבודה הקשה היתה הסיבה היחידה לכך, שנהלל הגיעה לשגשוג לפני מושבים אחרים. אנשים עבדו בחוץ, וגם החזיקו משקים, וגם שילמו את החוב התקציבי לקרן היסוד הרבה לפני מועד התשלום המיועד. (יאני אבידב החזיר ראשון את החוב והדביק את כולם, ובמהרה החזירו כולם את החוב לפני המועד).
אבל – המצב הכלכלי היה קשה תמיד. תמיד היה צורך לקחת הלוואה של 5 לירות, להחתים ערֵבים על שטר. אמא לחצה תמיד: "נחתום על שטר!" ואבא התנגד להלוואה
באמרו: "על סמך מה? על סמך מי?!" מאז הגעתי למסקנה, כי מצב כלכלי משפיע על שלום-בית. על מה התווכחו? לא על חינוך הילדים, אלא אם לקחת שטר-הלוואה או
לא. המצב הכלכלי הקשה זכור לי מאוד.
ליטוף של אבא
לא היתה קירבה נפשית בינינו לאבא. אבל אז בכלל לא ראו אב מטייל או רוכב עם ילדיו. העבודה והשמירה היו ללא סוף, יום ולילה. וגם האהבה, שידענו שהיתה קיימת, לא הובעה באופן פיזי. ובכל-זאת, אני זוכר ליטופים של אבא על הראש, עם ידו הכבדה והקשה. ליטוף כזה היה מביא אותי להתרגשות רבה. אולי בגלל שקרה לעתים רחוקות, ואולי בגלל שהיו בו כנות ואהבה. לשני התאומים הקטנים היה קורא – "חבּיבְּל".
על תולדות חייו כמעט ולא סיפר דבר. רק סיפר כיצד למד מערבי את תורת הזריעה ביד. אמא היתה מספרת קצת עליו. לא דיבר על עצמו למרות שבוודאי היו לו
חוויות רבות מכל המאורעות שעבר. תמיד השתוממתי על הדרך בה עזב את משפחתו בצעירותו. תהיתי אם לא נאלץ לעזוב מסיבה כלשהי. היום אני יודע שזו היתה פשוט
ציונות; התמרדות בהורים.
ילד רע
לא רק עבדנו – גם שיחקנו הרבה. בשבתות, ובהפסקות בית הספר – כדורגל, מחניים, דגליים, דוּדֶס, טמבל במעגל, סוס ארוך ועוד ועוד. גם בערבים היתה פעילות תוססת: ציוני דרך, טיולים לכביש בשירה. בחורף, כשהבהמות לא עבדו הרבה, נסענו איתן לטייל. דברים רבים אסרו עלינו בבית. אך אותי, הדבר היחיד שהטריד היה שעת החזרה הביתה. בערבי חול היינו מבלים בצריף שלנו; היתה שיחה עם נתן חופשי או יעקב אורי או הצגה עם אמירה ירדנאי. אך בערבי שבת השתוללנו עד שעה מאוחרת. והם: ב-10 או ב-11 תהיה בבית! כשהייתי בא בזמן (ונכנסתי ברעש) – אבא מעולם לא שמע ולא ידע מתי באתי. כשהייתי בא מאוחר (ונכנסתי בשיא השקט) – אבא תמיד שאל בבוקר: מתי באת? בסופו של דבר באתי מתי שרציתי, כי רציתי להישאר עם החברה, אבל כשאיחרתי זה לחץ לי. זה היה מיותר. כשהייתי אני אבא, מעולם לא אסרתי להישאר מאוחר.
טיולים עשיתי הרבה, גם כאלה שאסור היה לעשות. פעם החלטנו – ארבעה ילדים – לנסוע בלילה לכנרת באופניים. אמא לא הרשתה, ואני התעלמתי ממנה. ואז אמרה: אם אתה נוסע – אני הולכת אחריך. אמרתי: בבקשה. נסענו בדרך עד כפר-תבור, ומשם על אבנים. עם זריחת החמה הגענו לכנרת והתרחצנו. משם – לבית שאן. כשהכביש עבר את הירדן, עצר אותנו הלגיון הירדני, ושחרר אותנו. באשדות-יעקב התישבנו בחדר-האוכל ואכלנו ארוחת בוקר. מעמק הירדן בעלייה לעמק בית-שאן, וישר לתל-עמל להתרחץ בסחנה. משם נגד הרוח לעפולה. עמוס הורוביץ ואני, וחוזקה ושליין נסחבים מאחור. פתאום, עובר אותנו שליין כמו רוח. מה קרה?? – יש גלידה בעפולה!! בעפולה נשבר עמוס ועלה על אוטובוס, ואנחנו המשכנו לנהלל.
פעם עשינו טיול מחניתה לרוחב כל הגליל עד גינוסר; זמן קצר לאחר שחֶברֶה מחניתה נתפסו ונשדדו בידי ערבים באותה דרך.
(כשחזרתי למשק כמבוגר, זכור לי כי אבא נהג בקביעות לעצור כל זר שהיה עובר בדרך שלנו, ולחקרו על מעשיו. ביקשתי שיחדול מכך למרות שהיה צדק במעשהו; אני עצמי מעולם לא הייתי מסוגל לעשות זאת. היתה לו תודעה בטחונית חזקה שלא נחלשה מעולם.)
לכן, אמנם דברים רבים לא הרשו, אך אני עשיתי כרצוני. הייתי ילד רע, מאוד לא צייתן. בבית הספר הייתי שותף לכל תעלול. תמיד אמרו בבית: "יאיר מושפע מהילדים הרעים!" לא עלה על הדעת שאני עצמי ילד רע. הדעה הזאת היתה מרתיחה אותי: ראשית, הילדים הרעים האלה לא היו רעים ממני; שנית – לא הייתי מושפע אלא מהיוזמים והפעילים.
בעונת הסַבּרֶס והתאנים – כל בית הספר היה בעין-בֵּדה. לפעמים ברחנו מהשיעורים. תות קטפנו אצל לייזר או חוזקה (העדפנו אצל לייזר, כי אמא של חוזקה הכריחה קודם-כל למלא קערה בשביל הבית). פעם חזרנו באמצע השיעור, והגשנו לאליעזר המורה תותים, שלא יכעס. כשעבר אוירון – כל בית הספר היה יוצא באמצע השיעור להסתכל בו.
כשהיו בעיות בבית הספר בא המורה בטענות להורים. אבא החשיב מאוד את הלימודים, והקפיד בתוקף שנלמד טוב ונכין שיעורים.
תרבות בכפר
אחד המורים – שאול ירדני – ארגן בכפר חגיגות נהדרות. בשבועות, בט"ו בשבט. את האחד במאי חגג כל הגוש. כל קיבוצי הסביבה הגיעו לנהלל בתהלוכת טרקטורים ועגלות. בבית העם התאספו, ואותם אנשים נאמו תמיד אותם דברים: "בשעה קשה זו..." פעם טיפס יעקב אורי לגג וקרע את הדגל האדום. מאז הגביהו את הדגלים. לאחר הנאומים – הופענו אנחנו במפגני התעמלות.
את התזמורות ארגן משולם: תזמורת הגדולים עם כלי מיתר; תזמורות של מפוחיות; כלי נשיפה; מנדולינות. כוכב ניגן במפוחית פה היטב; אני רק תופפתי. בתזמורת המפוחיות היו גם מנענעים ומשולשים וזמירים (משרוקיות עם מים) ומצילתיים ותופים. מדי פעם היה משולם מביא את הצ'לו שלו לכיתה, ונותן שעה של מוזיקה. מלבד תרומתו הגדולה של משולם לחיי המוזיקה, היתה גם נכונות רבה לכך מצד הכפר. כשעזב משולם, דאגו שיהיה מנצח לתזמורת והביאו במיוחד לשם כך את יצחק פלדמן.
כשסיימנו כיתה ט', הודיעו לנו שלא נלמד יותר כי אין כסף. התארגַנו, פנינו לוועד ודרשנו להמשיך ללמוד. הביאו זאת שוב לאסיפה, והוחלט בכל-זאת לאפשר לנו
ללמוד בי'. למדנו רק כשעתיים ביום, אך זה היה טוב מכלום. לאחר כיתה י' הייתי אמור להמשיך את הלימודים במקווה – כך דובר ואני רציתי בכך מאוד. אך כשהגיע
הזמן, ידעתי שלא היתה אפשרות. אבא גם רצה שבבר-המצווה אלמד דרשה והנחת תפילין. דיברנו על כך שאלמד אצל שולמן הזקן, כמו כוכב. אני הצטערתי שלא אוכל
ללמוד אצל זסלבסקי הזקן, הנחמד. אבא הצטער שסבא יוסף נפטר ולא אוכל ללמוד אצלו. בסופו של דבר, משום מה לא למדתי כלל. אבא עצמו היה רחוק מאוד
ממסורת. רק בליל שבת היתה מפה לבנה, ארוחה, ואנחנו רחוצים וסרוקים עם שביל בצד.
אנחנו והערבים
לא היה שום חשש מערבים. להיפך. ברגע שראינו עדר שלהם על השדות שלנו – היינו דוהרים מיד בהתלהבות לסלקם. פעם כמעט וגרמנו להרס בשימרון. ליד שימרון עלה עדר על השדות. דהרנו לשם. הרועים-הילדים ברחו, ואנחנו לקחנו איתנו את העדר לשימרון. פתאום מגיע מבול של ערבים, מסתערים עלינו להשיב את העדר שלהם; ואנחנו, הילדים, עוד מתאמצים למנוע זאת מהם...
פעם היתה לכוכב קטטה עם ערבי מאותה סיבה. כוכב היכה את הערבי עד שהלה נלקח לבית-חולים. הערבים הכירו את כולנו. יום אחד רכבתי על הסוסה של יהודה בדרך
לידנו. אחרי הואדי היתה אדמת ערבים, מלאה עדרים. כמה נערים ניגשו אלי, עצרו את הסוסה ברסן. בצד עמד מבוגר והסתכל. מיד הבנתי שאני עומד לשלם על מעשהו של כוכב.
- אתה אח של כוכב? – לא. – מה שמך? – משה. – איזה משה?... ואני חושב בינתיים, איך להיחלץ. הסוסה של יהודה היתה שקטה מאוד. אך אם נגעת בעצם הגב שלה
מאחור – היתה קופצת כמשוגעת. זאת עשיתי. הסוסה נתנה פתאום קפיצה אדירה, הם עפו לצדדים, ואני תוך דקה הייתי בבית.
יחד עם זאת, היו יחסי ידידות איתם. היינו פוגשים בהם ביער, משחקים בהיאבקויות. הם היו עושים לנו מקלע אמיתי, מרצועת צמר; כזה שמקפלים, מטמינים אבן, תוקעים
בַּקָצֶה אצבע, מסובבים ויורים את האבן. למדנו לקלוע היטב, אך לא כמותם. רועה ערבי היה פוגע בכבשה ממרחק עצום.
כוכב, אני, ונֹגה
כשהייתי ילד קטן, היה לנו סוס עקשן. כשרציתי לרכב עליו היה מסתובב וחוזר הביתה, או שכלל לא רצה לזוז. ואז כוכב היה "מרגיל" לי אותו, רוכב עליו קצת. לפעמים, כשרציתי לרכב, כוכב היה יוצא להרגיל לי אותו, וחוזר בערב...
נגה היתה של כוכב. שנינו רכבנו עליה. ערב אחד הייתי בחוץ ליד הרפת. כוכב היה ברפת עם איתמר או אמנון, ושמעתי מבחוץ את שניהם משוחחים. כוכב שאל: "מי לדעתך רוכב טוב יותר – אני או יאיר?" נדהמתי. היה לי ברור תמיד שכוכב נמצא הרבה דרגות מעלי ברכיבה. השאלה שלו מילאה אותי גאווה עמוקה. התשובה שקיבל היתה (ציטוט): "אני לא יודע, אני חושב שאתה."
פעם נערך מרוץ סוסים בשייך אבריק. אני השתתפתי, כי כוכב היה בקורס. כוכב נתן לי הוראות מדויקות, כיצד להכין את נגה למרוץ; איך ללמד אותה לזנק מהמקום במהירות. וכן הוסיף: בזמן התחרות תחזיק איתך מקל קטן, ואין דבר אם תצליף לה קצת. לא האמנתי למשמע אזני – כזאת מעולם לא עשינו. אין דבר, אמר כוכב, בתחרות מותר.
כל השבוע שלפני התחרות עבדה נגה בחריש, ולפנות ערב הייתי מאמן אותה. ביום שישי הייתי צריך להתווכח עם אבא, כדי שיתיר לה לנוח יום אחד, לפחות. בשבת בבוקר רכבנו לתחרות בשייך אבריק. ישובים רבים השתתפו, וגם בדואים ודרוזים (מנהלל – רק עודד ינאי ואני). חילקו את הרוכבים למיקצים: שתי קבוצות של סוסי רכיבה; שתי קבוצות של סוסי עבודה וסייחים. לעודד ינאי וגיורא זייד היו סוסות נהדרות. היה ברור שאחד מהם יזכה. הם ניהלו את התחרות; ניגשו אלי ושאלו באיזה מיקצה אני רוצה להשתתף. אמרתי בגאווה נעלבת: בסוסי רכיבה!! הם ניסו לשכנע אותי להצטרף לסוסי העבודה. אמרתי בתוקף: אני אלך איתה לסוסי הרכיבה אפילו אם אפסיד, ולא אעליב אותה בין סוסי העבודה.
בין סוסי הרכיבה, שמו אותי בקבוצה הפחות טובה, בטענה שנגה סוסה עובדת. לפני המרוץ עליתי עליה וחיממתי אותה; בקושי עצרתי בה. ברגע הינתן האות היא זינקה זינוק אדיר כזה, שתוך שנייה לא היה איש בקרבתנו. עליתי למרוץ הגמר. כאן עשיתי שגיאה. רציתי שתספיק לנוח, עליתי עליה רק ברגע האחרון, וכך לא היתה מוכנה. בהינתן האות פיגרה בזינוק. עודד היה ראשון. בהדרגה התקרבתי אליו, הגעתי, ובסוף עברתי אותו.
על הכתם הוורוד שבנחיריה, קיבלה נגה נשיקה ממני. בערב הודיעו ברדיו: "במרוץ סוסי עבודה ניצח יוסף גלעדי מכפר יהושע; במרוץ סוסי רכיבה ניצח יאיר וישנבסקי מנהלל". אחר-כך התברר, כי הסוסות של עודד וגיורא עמדו שבוע שלם בשייך אבריק, מוכנות לתחרות. לא עבדו בחריש כל השבוע כמו נגה, לא עשו מסע מנהלל לשייך אבריק ביום התחרות.
למחרת התחרות רתמנו את נגה לכרכרת שני גלגלים ונסענו – בּוֹבּי ואני – לחגוג עם כוכב בקורס.
נגה היתה סוסה יחידה במינה. בהרים, בשביל עזים, בין הסלעים – הייתי עוזב את המושכות, בוטח בה לחלוטין; והיא היתה דוהרת כרוח. מעולם לא נכשלה או
מעדה. בלילות הייתי יוצא לרכב לבדי. זה היה עבורי הבילוי הנפלא ביותר.
הפרבלום
הייתי ילד, וידעתי שיש בבית אקדח פרבלום. תמיד חשבתי – אולי תהיה פעם התנפלות ואני אצטרך אותו. פעם, כשהייתי לבד בבית, חיפשתי ומצאתי אותו והתחלתי להתאמן בו, עם המחסנית, ללא שום חשש.
פעם נסעתי לשדה עם כוכב, להביא חבילות. כוכב נהג, אני מאחור על החבילות. שמתי לב כי מדי פעם היה מתכופף, כאילו להסתכל על היצול... דאג שאראה כי מציץ לו אקדח מאחור.
היתה תקופה, שחששו מחיפושים. אז שימן כוכב את האקדח, עטף וארז אותו בקופסת פח, הלך לפרדס, ספר עצים מכאן ומכאן, חפר בור והטמין אותו. לאחר זמן הלך להביא את האקדח. חפר חצי פרדס, ולא מצא דבר. כנראה ראהו מישהו מחביא את האקדח.
כשהקימו את הנוטרות הצטרף אבא מיד, והיה אחראי על תחנת הנוטרים ומחסן הנשק. הוא היה קורפורל (קיבל 7 ל"י לחודש במקום 6), ותמיד קיבל ציונים לשבח על כך שהתחנה היתה מסודרת מאוד, והנשק תמיד משומן ונקי. כוכב נישא לבובי, עזב את המשק והצטרף גם הוא לנוטרות.
כשכוכב עזב את המשק ועבד בחוץ, העדיף לקנות חלב במחלבה ולא לקחת חלב מהרפת. כוכב ובובי גרו בצריף, ובישלו ואכלו לבד. אבא היה מזועזע מאוד: איך אני אצא
לרחוב? איך אסתכל בעיני האנשים? מה יגידו – שכוכב הולך לקנות חלב במחלבה בזמן שיש לנו רפת?!
עוזבים את המשק, חוזרים למשק
עד הצבא הייתי במשק עם אבא. כשביקשתי להתגייס לצבא הבריטי, דאגתי כי לא תהיה מספיק עזרה במשק. אמנון ואיתמר היו אז בני 14, והתחילו לעבוד בגיל מאוחר יותר מכוכב וממני. אך אבא ואמא לא התנגדו כלל לגיוסי. אמרו כי זהו הדבר הנכון לעשותו. התנגדות חריפה מאוד גילו רק כשהייתי חייל וביקשתי להתנדב לצנחנים. חששו מכך שאעבור ליחידה לא יהודית, וכל-כך מסוכנת. אפילו שלחו את עמנואל – קצין גבוה בהגנה – להניאני מכך, דבר שלא עלה בידו. אחר-כך סירבו הבריטים עצמם לקבל "נֵיטיבס" לצנחנים – למזלנו, מסתבר.
כששירתנו בארץ, כל חופשה הוקדשה לעבודה במשק. היו לנו 20 דונם חציר, אותו היו קוצרים, גובבים, מייבשים, מערמים, מצרפים לערימות גדולות יותר, וכובשים במכבש. את הערימות היה צריך לעשות לפנות בוקר, כשהחציר לח ואינו מתפורר. פעם הגעתי מהצבא עם יואב לעזרה. יצאנו בערב, עירמנו ערימות כל הלילה. בבוקר התקלחנו, אכלנו וחזרנו לפלוגה. בתקופה זו גדלו אמנון ואיתמר, לקחו את המשק לידיים ופיתחו אותו מאוד.
השתחררתי, והייתי בהתיישבות חדשה בכפר-קיש. אמנון וצפרירה היו במשק, והיו חיכוכים בינם לאבא ואמא. הם היו בטוחים שהקומה שתיבנה למעלה תהיה
עבורם. רוחמה אמרה – לא, אנחנו נגור למעלה. צפרירה למדה תפירה ורצתה לעבוד במקצוע, ואבא התנגד: היא צריכה לעבוד במשק ולא בתפירה! וכך החליט
אמנון לעזוב. איתמר לא רצה לבוא במקומו – אמרו כי הוא מוכן להיות במשק רק יחד עם אמנון. ברור היה כי גם כוכב לא יחזור. בובי ורוחמה היו ביחסים קשים
מאוד. אני עצמי עברתי מכפר-קיש לבית-לחם; וכך קרא לי אבא יום אחד וביקש שאחזור למשק. היה ברור לי כי אין מפקירים את המשק ללא יורש וממשיך. אולם
באותה מידה לא רציתי ללחוץ על ציפורקה. אמרתי בבית כי אם היא תסרב – לא נבוא. הייתי משוכנע שהיא לא תרצה לבוא. לפני בית-לחם גרנו זמנית בנהלל מספר
חודשים, אשר היא סבלה בהם מאוד. ובבית-לחם היתה אחותה, והיו לנו חברים טובים מעליית הנוער. נהנינו שם מאוד. חברותיה ניסו לשכנעה שלא כדאי לה. היא
ענתה – על אשה ללכת אחרי בעלה. וכך חזרנו לנהלל.
אבא ואני במשק
בשנים שחלפו, הצטערתי פעמים רבות על שלא נשארתי בבית-לחם. היינו מתחילים מבראשית עם כולם, בונים לנו משק משגשג, ובייחוד – הייתי נשאר הילד הטוב של אבא ואמא. כאן, גם הייתי צריך לדאוג לכל מחסורם, וגם להיות הילד הרע שרב איתם ללא הרף. כשהיינו בבית-לחם, לא חשבנו לרגע כי מגיע לנו משהו מהמשק. מישהו אמר לי: בוודאי תביא מהמשק שלך פרות, תרנגולות. אמרתי: מה שיש במשק בנהלל שייך למי שעובד במשק, ויכול לפרנס רק אותו. כשחזרנו מחלץ התעקשנו כי ירשמו את המשק על שמנו. אני מודה על כך מאוד. אמא הציבה לכך תנאים בלתי אפשריים: שניתן לשלושת האחים האחרים את חלקם. אמרתי – במקרה כזה אנו עוזבים מיד ומקבלים את חלקנו כמו השאר. לא אשאר כאן לעבוד כחמור כל חיי ולהעביר את הכסף לשאר הבנים. המשק שייך למי שמעבדו. והרי אנחנו באנו לכאן רק בגלל שכל השאר עזבו, וביקשו מאיתנו לבוא. אבא לא התנגד כלל להעביר את המשק על שמנו. הוא אמר – אתם צודקים. היה לו רק תנאי אחד: שנאפשר לו לעבוד במשק כל עוד הוא מסוגל.
בשנים האחרונות רצה מאוד לעבוד. אולם למרות שהמשק היה שלו, לא גילה יוזמה ולא מצא עבודה בעצמו. אולי מפני שעבורו עבודה פירושה היה – חריש. עבודה סתם לא נחשבה. השתדלתי להשגיח עליו כל הזמן, שלא יעבוד קשה. כשעזבנו לשנתיים בחלץ ביקש מאוד: תשאיר במשק עֶגלות, עד שתחזור הן יהיו פרות. אני סירבתי: אם לילה אחד יברחו ואתה תצטרך לרדוף אחריהן – זה כבר לא כדאי. חיסלתי כל מה שהיה במשק, סירבתי להשאיר דבר. השארתי רק מרעה זרוע לאמנון ואיתמר, שאבא היה צריך רק לפתוח שם ברז. אפילו לא להעביר קווים. ובסך הכל, הוא היה עדיין איש צעיר! וכל-כך אהב לעבוד. היה אפילו זריז ממני בעבודה. בשנים האחרונות של הפרדס, השיג אותי תמיד בקטיף. ואני סירבתי להשאיר לו עבודה. אולי בגלל שחשבנו כי מי שמבוגר מאיתנו במספר שנים – כבר זקן.
כשנשאר לאבא ואמא רק הלול, אמא כבר לא עבדה והוא היה מטפל בלול. הוא היה רץ וקורא לאמא שתראה אם התרנגולת חולה או לא. אני אמרתי – כבר שנים אתה עובד בלול ומנוסה! אבל הוא העריץ את המומחיות של אמא. ואולי גם פחד שתצעק עליו אם לא יעשה נכון. במשך השנים נמאס לו לעבוד עבודות שגרתיות וחוזרות על עצמן. אבל הרי במשק של ענף אחד או שניים, כל העבודות כאלה. נכון שמנעתי ממנו לעבוד קשה. תמיד היה רץ, גם כשהיה מבוגר. היה מגיע הביתה ונשכב על הספה חצי מת. כשהיו הודים לרבייה, היה אוסף ביצים ומנקה באופן קבוע. אחר-כך הפסקנו את ההודים ונפסקה גם העבודה שלו. כשהיה צריך לשווק הודים, היה תמיד קם איתי בלילה. עד שהחלטתי שאני יכול לעשות זאת בעצמי. גם את ציפורקה לא הערתי. אפילו כשרק הגעתי למשק, ב- 51, אסרתי על אבא לעשות עבודות גרועות כמו הורקת הסֶפּטינג בדלי. אמרתי שמעכשיו תורי לעשותן.
הוא היה מסור מדי לעבודה, והוציא את נשמתו גם בתקופה שבה כבר לא היה צורך לרוץ. הוא אמר: אם אני אפסיק לעבוד – אמות. ובכל-זאת, בכך ששמרתי עליו בשלושים השנים האחרונות הארכתי את חייו. לו נשארתי בבית-לחם, היה עובד כמשוגע ונגמר.
לאמנון היתה סוסה מיותרת שרצה לתת לאבא. היתה לנו כרכרה, ואבא אמר – אוכל להביא שקי תערובת עם הכרכרה והסוסה, ולהקל עליך. אני סירבתי באופן מוחלט, למרות שהֲבָאַת התערובת היתה מטרד קשה עבורי. ידעתי שלא יעשה זאת בנחת ושינסה גם לפרוק את השקים בעצמו. יום אחד התפנה המקום במחלבה, ואבא רצה לעבוד שם. כוכב תמך בכך. אני התנגדתי בתוקף. אמרתי – הוא יעבוד במחלבה בבוקר ובערב וגם ימשיך לעבוד במשק, וכך יעבור לעבודת יום שלם ויוציא נשמתו. אני סבור כי צדקתי בשני המקרים. אך אולי באמת קיצצתי לו את הכנפיים ומנעתי ממנו להיות מבסוט עם עבודה השייכת לו בלבד.
עם אמא היו ויכוחים קשים בנושא הסמכויות במשק. עם אבא לא. הוא הבין שעליו להסתדר עם הבנים שלו, ובאמת הסתדרנו.
למרות הכל, כיבדתי אותם תמיד כי היו מבוגרים ומנוסים ממני, ופעמים רבות ויתרתי גם כשחשבתי שאני צודק. מעודי לא שכחתי שהם ההורים, שעבדו עשרות
שנים והם אלה שהקימו את המשק.
אבא ואמא
בשנת 56 חזרנו משנתיים של הדרכה בחלץ. חילקנו את המשק. הם קיבלו חשבון נקי לגמרי מחובות, ואת ענף הלול שהיה הענף המכניס היחיד. מאז ועד סוף חייהם היו
פטורים לחלוטין מדאגות כלכלה, וחיו כמלכים. חבל על שלא ידעו לנצל זאת. אמנם, הלכו יחד לצעדות וטיולים ברגל, נסעו פעמיים לטיולים בחו"ל, נסעו יחד לבתי
הבראה, לכפר גלעדי, לאיילת השחר, לחברים; אך כשהיו שניהם עם עצמם לא ידעו לחיות יפה. מאז ומתמיד רבו. תחילה היה אבא עונה לה. בשנים האחרונות נחלש אבא
והצעקות הפכו חד-סטריות. אמא היתה חזקה יותר, ו"ניצחה", ניצחון שפגע בשניהם. אבא פחד ממנה והדבר פגע בתפקודו. לו יחסה אליו היה טוב יותר, היה אבא
מתפקד טוב יותר ולה היה קל יותר איתו. אולי שמרה בליבה טינה נגדו, מסיבה כלשהי.
אבא ומשפחת מרקובסקי
הם, ובראשם רוחמה, התעלמו ממנו ומחקו את עברו. לאבא לא היה גב של משפחה מאחוריו; ולעומתו רוחמה, יהודה ועמנואל – "אנחנו, אנחנו, אנחנו!" והרי הם עבדו כי אביהם הכריחם לעבוד. הוא היה ציוני גדול! התנגד לעבודה ערבית על-חשבון ילדיו, ועבודתו הציונית התבטאה בּלַחֲלוֹב פרה אחת. בכל התקופה בה בכו על קשייהם הגדולים, היה להם בית! בעוד שהחלוץ האמיתי היה אבא, לא הם. מתוך ציונות בא מחו"ל, איש לא הביאו. וכאן עבר קשיים גדולים משלהם, וזאת ללא בית. והוא מעולם לא התלונן. פשוט החזיק מעמד ולא נכנע. אך הם, בפגישות המשפחתיות הרבות עם סיפורי זכרונותיהם, מעולם לא הזכירוהו! למרות שהצטרף למשפחתם מאז היו נערים במטולה.
ההתעלמות מעברו של אבא הגיעה לשיא חריף בספרה של אמא, "בית מרקובסקי". בספר זה לא הזכירה אותו אף במילה אחת. את הספר היא מסיימת במילים: עברנו לאיילת
השחר. אבא, שהביא אותה לאיילת השחר – נמחק. אני משער שאבא נפגע מאוד, למרות ששתק. הערתי לה על כך בחריפות רבה, והיא ניסתה להתנצל.
בתקופה האחרונה
היו אנשים שמעולם לא מיהרו בעבודתם. לכן פחות פגעה בהם הפסקת העבודה. אבא עבד תמיד. גם כששמר – קם בבוקר לעבוד. לכן נפגע מאוד כשלא יכול היה לעבוד יותר. אבא אהב גם לשמוח. היה זמן רב במקהלת הוותיקים של ברון. בחג העצמאות או בח' באלול שמח ושתה והיה אחד הזקנים האחרונים שרקדו הורה.
אמא קיבלה קשה מאוד את העובדה שהפכה לסבתא. היא לימדה את יעל לקרוא לה רוחמה; למרות שהכחישה זאת מאוחר יותר.
אבא שפע אהבה עם הנכדים. פשוט היה לו הרבה יותר זמן לבלות איתם. ואולי גם יש משהו נוסף בהולדת נכד, העושה אותה שונה מהולדת בן.
(נהלל, נובמבר 85)