חזרה לתוכן העניינים
הכל קראו לו "לייבּל". ואנו במשפחה קראנו לו "אַבּי", או "סבּא אבּי" בפי הנינים. קורות חייו של לייבּל-אַבּי נכתבו מפיו ע"י נכדתו סמדר בהיותו בן 85, בשנת 1979.
משפחת וישנבסקי – משפחה יהודית מסורתית – התגוררה בעשור האחרון למאה הקודמת בכפר ליד העיירה זולוטונושה שבאוקראינה. להם חמישה בנים ובת, ואבּי הבכור. אבא היה סוחר עורות, ומצבם הכלכלי היה טוב. אבא היה אדם קצת קשה, ואילו אמא – רכה, חמה ומסורה. חברו הטוב של אבּי היה בן הכומר, לביתו היה מתחמק בשבתות באין רואה, ויחד שחו בנהר בקיץ, והחליקו על הקרח בחורף. בן הכומר ניגן בכינור. אבּי קינא בו על כך, ועז היה חפצו ללמוד לנגן אף הוא.
מעט-מעט עזבו המשפחות היהודיות את הכפר, עד שנותרו משפחתו של אבּי ומשפחה נוספת. ה"חדר" נסגר. אבא שכר מורה פרטי מליטא לילדיו. בסופו של דבר נאלצו אף הם לעזוב. עתה התגוררו בעיר פולטבה. אבא פתח בית-מסחר, והילדים למדו בגימנסיה, שהיתה מאוכלסת ברובה יהודים. אבּי, הבכור, זכה ליחס מיוחד ורציני מצד האב, שדאג להשכלתו והשתדל להכניסו בסוד העסקים. הוא לקחו עמו ליריד בעיר הגדולה, ובכך שגה מאוד. כי אבּי למד לדעת שהיהודים המוכרים ביריד מרמים ללא הרף את הגויים, והדבר מובן מאליו בעיניהם ואף נחשב מצווה. אבּי הצעיר, בן העֶשרֵה, מאס מאוד בתופעה הזאת. תחת זאת נתפס לכרוזים שהופצו בעיר באותה תקופה: כרוזים ציוניים שקראו לנוער לעלות ארצה. משפחתו היתה רחוקה מרחק רב מהעניין הציוני. אולם אבּי היה כבר "שרוף". הרעיון הצטייר לו כניגוד רענן ומבורך לחיי המסחר מחוסרי הערכים, כפי שנתקל בהם.
בעקבות התעמולה הציונית, התארגנה בעיר קבוצת צעירים במטרה לעלות ארצה. בתוך הקבוצה הזאת, היה אבּי היחיד שהיה רציני באמת בכוונותיו. ההורים ניסו בכל האמצעים להניא אותו מכך. –לשם מה לנסוע למדבר שתושביו רעבים ללחם? טענו. אם נגזר כי תהגר – סע לארצות הברית. שני אחיו של אבא המתגוררים שם יקבלו אותך.
אך אבּי היה עקשן. מועד יציאתו נקבע לזמן קצר לפני פסח, אך אמא סרבה בתוקף להניח לו להעדר מן החג. עבר פסח – ושוב לא הניחה לו לנסוע. עליו להשאר עד לאחר שבועות. אבּי ואמא חשו, שניהם, כי שוב לא יראו זה את זו, ואבּי נעתר לה. למחרת חג שבועות, ביום שלישי, יצא אבּי. אבא ואמא ליוו אותו לאודסה, כשהוא עמוס ומצויד מכל טוב: כסף, בגדים טובים, מגבות רקומות, מגפי עור. אמא לא לקחה בחשבון כי כאן בארץ יחלק אבּי מיד את כל רכושו בין חבריו. אבא ואמא חזרו והזכירו לו, כי לא יהסס ולא יתבייש לכתוב להם מהארץ, והם ישלחו לו מיד כסף כדי שיוכל לחזור.
אבּי היה בן 18, והפרידה היתה קשה לו. בייחוד מאמא. אבּי ואמא אהבו מאוד זה את זו. אמא בכתה הרבה, ואבּי היה עצוב ומדוכדך בעלותו לאניה. על האניה – היה אבּי היחיד מבין קבוצת צעירי עירו. את כל השאר הצליחו ההורים להניא מהנסיעה עוד קודם לכן. באניה היו אנשים מבוגרים מעירו של אבּי, שנסעו לקנות אדמות בארץ כדי להעלות לאחר מכן את משפחותיהם; ועוד צעירים וצעירות רבים בני ערים שונות. כולם היו כאחים אלו לאלו, ועזרו לאבּי להתגבר על מצב רוחו הקשה. הנסיעה נמשכה שבועיים, ברוח עליזה ומרוממת. האניה עגנה ביפו ובחיפה. השנה – 1914. אבּי ירד מן האניה בחיפה, ומיד נלקח עם עולה נוסף לתל-עדשים. (העולה הנוסף היה כנראה יעקב ממקוֹב)
עם שחר, בעוד חושך, העירו אותם לצאת לתלישת החומצה. (העבודה היתה צריכה להיעשות טרם זריחת השמש, שאז הטל מתייבש וגרעיני החומצה נשפכים). בוקר ראשון בארץ – ואבּי וחברו, ללא שום סנטימנטים, כבר מתקדמים בשדות בגב כפוף, פוצעים ידיהם בגבעולי החומצה הקוצניים והחריפים כמלח. שני ה"ירוקים" חוזרים מן העבודה בגב שבור וכואב וכפות ידיים זבות-דם. (האחרים עבדו כשסמרטוטים וגרביים קרועות על ידיהם, אך כנראה סברו שעל החדשים להתנסות קודם בחוויה הקשה הזאת). חברו של אבּי התייאש מקבלת-הפנים של היום הראשון, וידיו רפו. אבּי אמר לו: השאר מחזיקים מעמד – נוכל גם אנחנו להחזיק מעמד. החבר לא חשב כך, ולאחר פחות מחודש נשבר סופית וחזר לרוסיה.
אבּי כותב להוריו המזועזעים: "אני חקלאי ושומר!". החקלאים ברוסיה היו הנמוכים ביותר באוכלוסיה ברמתם התרבותית; ואילו השומר – הרי היה זה הבטלן השיכור של הכפר. אולם – הסביר אבּי במכתבו – כאן אצלנו זה משהו אחר. זה מכובד!!
בתל-עדשים רכש לו אבּי את מקצוע הפַלַאחוּת והשמירה. בעודו טירון, נתנסה שם בטבילת אש. הוא הצטרף לשמוליק הפטר, השומר הותיק, לחריש עם זוג פרדות. בהיותם בשדה הבחינו בקבוצת ערבים שעברו על האדמות המעובדות והזרועות בדרכם לכפרם. שמוליק עצר אותם. הם ראו שני יהודים, ולא נבהלו. החל קרב – השניים בשוטים והערבים באבנים. אבּי ספג מהלומות חזקות. בינתיים הגיעו עוד שניים על סוסים לעזרה, ויחד התגברו על הערבים. הפטר חלק לאבּי שבחים על עמידתו האמיצה למרות המכות שספג.
בתל-עדשים היה אבּי שנה. הזמן – מלחמת העולם הראשונה. התורכים בארץ דורשים מהגברים היהודים להתגייס לצבא התורכי, וכל המתחמק – יגורש מן הארץ. חברי דגניה א' ארגנו קבוצות צעירים לעבודות ציבוריות שונות, שנחשבו כגיוס לצבא. אבּי הצטרף לקבוצת מגוייסים שתפקידה לפרוץ דרך מראש-פינה לצפת, כדרישת התורכים. הקבוצה התגוררה אצל איכרי ראש-פינה. בבוקר לקחו אתם לעבודה סירי עדשים שבישלו האיכרות, וככר לחם לאיש, וזאת היתה ארוחתם לכל היום. החיילים התורכים עצמם, אלה שלא הלכו ל"קורס קצינים" בקושטא, התגלגלו עזובים ברחובות הערים בארץ ללא אוכל וללא בגדים. בתום יום העבודה – חזרו הצעירים לראש-פינה, בילו ורקדו עד אור הבוקר עם בנות האיכרים. יום אחד נגמרה הקצבת הכסף, ואז נגמרו גם העדשים. הבחורים נאלצו להסתפק בככר לחם ליום. אולם אבּי כלל אינו זוכר כי היו מיואשים בשל כך.
לאחר כמה חודשים נסתיימה פריצת הדרך. הקבוצה נשלחה לצמח. שם ניסרו עצים לקטר הרכבת שעברה במקום, בדרכה מחיפה לדמשק. בַמקום אורגן מטבח, והובאה בחורה לבשל. מצרכים הביאו מדגניה, ואצל הערבים קנו פיתות. ושוב נפסק התקציב, נסגר המטבח, הבחורה עזבה, והבחורים אכלו פיתות ולבן שקנו בפרוטות מהערבים.
תקופת המלחמה – בארץ עוני ומחסור; פרדסי יהודה ריקים מיבול. ודוקא אז דגניה א' משגשגת. מצבה מצויין, והיא שולחת עגלות חיטה ליהודה. ובשבתות היו בני דגניה יוצאים לטייל באזור בבגדי שבת, וקבוצת המגוייסים מתייגעת בניסור עצים וברעב מתמיד, ומתבוננת בהם בטינה. כאן החליטו שלושה מהם, ובתוכם אבּי, כי די להם בחיים-לא-חיים אלה. בלילה קמו וברחו ליבנאל. התורכים אף לא טרחו לחפשם – ממילא חיי אדם לא נחשבו הרבה בעיניהם.
ליבנאל הגיעו השלושה – ממנוב (אח"כ מתל-עדשים), טְרֶבֶּלוב (אח"כ מבאר-טוביה) ולייבּל-אבּי. משלושתם, היה אבּי היחיד בעל הכשרה של פלח מקצועי, מתקופת תל-עדשים. אבּי התקבל לעבודה אצל ברקוביץ. ברקוביץ היה איכר עשיר, ולו פועלים ערבים במשק, וחנות, ובן שלא עובד, ושתי בנות שלא בורכו ביופי, ושתי פרדות משוגעות שהכל פחדו לקרב אליהן – שלא לדבר על לרתמן למחרשה.
אבּי נשכר להשגיח על הפועלים ואולי אף להיות, בשלב מאוחר יותר, לחתן במשפחה. אבּי, היחידי, הצליח להשתלט על הפרדות הידועות לשמצה. (היה מקרב אותן אל המחרשה עם הראש תחילה, ואחר-כך מסובב אותן בזהירות). בעוד חושך יצא לשדות, חרש, וזרע ביד – מלאכה שלימדוהו הערבים. היה עושה "ארגז" משני הצדדים (מסמן ריבועי חלקות), זורע, ואח"כ חורש עם הפרדות; והערבים חורשים בשוורים.
ואילו ממנוב וטרבלוב, שלא היו "מקצועיים", הגיעו לבית-גן, שם נשלחו לעקור סידריות בשדות. לאחר חודשים ארוכים בצמח מוכת-הקדחת, בהם היו השלושה בריאים כשדים, חלו כאן ביבנאל שלושתם. ממנוב וטרבלוב התגלגלו ברפתות וסבלו באין מושיע ומטפל; ואבּי הוכנס אחר כבוד לבית האיכר, שם דאגו לכל מחסוריו וטיפלו בו כבבן יקר.
באותה תקופה התארגנה באזור קבוצת חלוצים-שומרים, ובתוכה אבּי, שנודעה בסביבה באיכות בחוריה. וכאשר עזבו את מטולה שומריה הותיקים ועברו לכפר-גלעדי, קיבלה קבוצתו של אבּי את תפקיד השמירה במטולה. שם קיבלו בית וחלקת אדמה. בלילה שמרו וביום גידלו ירקות והכינו את הקרקע לזריעה.
בינתיים – התורכים מתחילים לסגת והאנגלים נכנסים בהדרגה לארץ. יהודה – כבר בידיהם. בגליל היו עדיין תורכים, וגם צבא גרמני. התורכים כבר רעבו אז ללחם, ואילו הגרמנים – מצויידים היטב בנשק ובמזון. (הגרמנים היו מיודדים עם היהודים. הערבים והתורכים היו ברברים מדי לטעמם.) התורכים, בשלב הנסיגה שלהם, חיפשו בקדחתנות אחר עריקים מהצבא. בחיפושיהם הגיעו עד מטולה, שם תפסו חלק מהשומרים ובהם אבּי, והביאום לבית-המעצר כדי להכותם ולענותם כמנהגם. השיטה היתה להצליף בחיזרן על כפות הרגלים. ואולם, להכעיס, מגפי העור המשובחים של אבּי מרוסיה סרבו לרדת מהרגלים למרות כל המאמצים. אבּי ניצל מן הפאלאקות, אולם בשל כך ספג מהלומות איומות (עד כי החברים – כך סיפרו – חששו לחייו).
במטולה בילתה הקבוצה שנה נעימה ומעניינת. שם הכיר אבּי את רוחמה. אביה, יוסף, היה מנהל ביה"ס המקומי ואיש חדור אידיאלים ציוניים-חקלאיים. בנערותה הוזמנה רוחמה ללמוד בגימנסיה עם בנותיו של פקיד-הברון ועל חשבונו, אולם האב סרב – הדבר היה מנוגד לעקרונותיו החקלאיים. וכך לימדו האב והאם בביה"ס, והמשק הוחזק בידי יהודה הבכור ורוחמה. על כתפיהם נשאו את חלקת האדמה הגדולה (300 דונם).
ההיכרות החדשה עם בן קבוצת השומרים מאוד לא הניחה את דעתו של יהודה, שהיה זקוק לעבודתה של רוחמה במשק. ואילו הקבוצה שמחה מאוד על הזוג החדש. הקבוצה עמדה לעלות בקרוב להתיישבות חדשה – איילת השחר. ומאחר שהיה חוסר בבחורות, ולרוחמה היתה הכשרה חקלאית רחבה, הציעו לה בחום להצטרף אליהם. המשפחה התנגדה לכך בחריפות. הרי גם שם, באיילת השחר, תזכה רוחמה בהגשמה חקלאית בהתאם לאידיאל? אולם כאן נשאר יהודה לבד במשק, והם הרי מתנגדים לפועלים ערבים. אפשר שגם השידוך לא היה מכובד דיו, לגבי משפחה משכילה שאוסישקין בכבודו הביאה ארצה.
אם כן, דבר לא עזר. הקבוצה עזבה את מטולה בתום שנה, ועלתה – ב- 1917 – להתיישבות באיילת השחר; ורוחמה נשארה במטולה. אולם לאחר זמן קצר רכש אבּי סוסה מן הצבא התורכי הנמלט, יצא למטולה ולקח עמו את רוחמה והביאה לאיילת השחר, שם גרו שניהם יחד. תוך תקופה קצרה עזב גם יהודה עצמו את מטולה, ועמד להינשא לבת-שבע, בת למשפחה מכובדת. המשפחה החליטה להשיא יחד את שני הזוגות בעין-גנים, שם התגורר אליהו דיין אחי בת-שבע.
חבריו של אבּי רצו עד מאוד לחוג באיילת השחר את החתונה הראשונה בקבוצה, וכמובן – גם אבּי. אולם רוחמה לא רצתה להוסיף ולהכעיס את הוריה. וכך נישא אבּי בעין-גנים, בעל-כרחו, ללא אף מכר וידיד משלו. לאבּי זכור טקס חתונה חסר שמחה אמיתית, בתוך זרים. הוא התנחם בנשף השמח שערכו לו חבריו באיילת לאחר מכן.
המשפחה הצעירה, הראשונה באיילת, שכנה – עם שאר החברים – באחד המבנים הערביים במקום. שם סגרו להם פינה בוילון – וזה היה ביתם. אבּי היה פלח. על רוחמה, המנוסה בחקלאות, הוטלה כל עבודה במשק. כעבור כשנה עמדה רוחמה ללדת. אבּי לקח אותה על פרדה לבית-החולים בצפת, ונולד כוכב.
הקבוצה כולה היתה כמרקחה. לא פסקו לכרכר סביב הרך הנולד. כולם חשו הורים לו, והבנות השיאו עצות ללא הרף. פעם הן אילצו את רוחמה לנסוע עם הילד לרופא, בטענה שאחת מרגליו קצרה מדי. התינוק גדל והיה לילד. באין חברים בני גילו היה משחק בחוץ עם כלבים וחתולים. אף ספג פעם בעיטה מפרה ברפת. בקצרה - הכל גידלו את כוכב; ונראה שאביו-מולידו היה היחיד שלא היה לו זמן רב להקדיש לילד, לאחר יום-עבודה ארוך.
עבר זמן. הקבוצה הראשונית, המלוכדת מאוד, הפכה לקיבוץ. היא החלה תופחת וקולטת אנשים מכל הארץ ואיבדה, כצפוי, מאיכותה. אבּי היה מהמתנגדים החריפים לשינוי הזה באפיו של המקום, ועזב עם עוד רבים אחרים. רוחמה נפרדה בלי חשק מן הקבוצה, ועזבה בלב כבד.
בנהלל התגוררו יהודה, ושמואל דיין גיסו. יהודה הזמינם להצטרף לנהלל. כאן היה אבּי לשומר על סוס בשימרון, ביער הקק"ל, להשגיח עליו מפני הערבים שכרתו עצים ומכרו אותם להסקה. אבּי היה עובר על הסוס בין אהלי הערבים, שנהגו בו בכבוד והזמינוהו לשתות קפה איתם. (לאחר זמן, כשהיה יאיר הקטן שואל שאלות מטרידות בקשר לעברו, הוסבר לו כי אבא מצא אותו על הכביש בחזרו מהשמירה. – הסבר הגיוני לאור העובדה, שרוחמה רכבה על סוס יום לפני לידתו).
רוחמה ואבּי עדיין לא היו חברים בנהלל; והנה הוחל בהקמת מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים. זאת היתה עבודה טובה למי שהצליח להתקבל. אבּי החל לעבוד שם, ורוחמה נשארה בנהלל, מגדלת את יאיר שנולד בינתיים. אבּי היה בא הביתה ביום שישי, ברכבת מנהריים לחיפה. הוא היה יורד בתל-שַמאם (כפר יהושע), שם היתה רוחמה מחכה לו עם עגלה. הנסיעות הללו בעגלה היו מפרכות מאוד בחורף, והמשפחה עברה לעפולה, שם היתה תחנת רכבת במקום. בעפולה הרתה רוחמה ללדת את אמנון ואיתמר. התאומים נולדו בבית-החולים בעין-חרוד. לאחר הלידה חלתה רוחמה מאוד ואף היה חשש לחייה. כל אותו זמן היתה אחותה תרצה בעפולה, מטפלת בכוכב וביאיר במסירות רבה.
אחרי ארבע שנות נהריים חזרו אבּי ורוחמה לנהלל, והתקבלו כחברים ברוב קולות האספה. היו מספר משקים פנויים לבחירה, בהם אחד סמוך ליהודה, ויהודה הזמינם להתגורר בשכנות. אבּי בחר במשקו של צודיקוב (רווק בטל). היה זה משק מוזנח וריק לחלוטין, פרט לצריף קטן, רפת וכמות גדולה של קוצים. דווקא המשק הזה קסם לאבּי, שביקש להתחיל הכל ממש מבראשית, לבנות הכל במו ידיו.
לאחר זמן קצר החלו לבנות בתי-קבע לחברים. אבּי עבד בבנין הבתים כדי להשתכר למחייתם. רוחמה החזיקה בכוחות עצמה את המשק, טיפלה בארבעת הילדים, ובנוסף האכילה בשכר את הנגרים שעבדו בבנין. הזוג התאמץ בכל כוחו לחסוך כסף, כדי שיוכלו לסגור את המרפסת של הדירונת בת שני החדרים ולהתרווח. לאחר שסגרו את המרפסת ישנו בה שניהם, ואת חדרם השכירו לדייר. שכן היה אז בלתי אפשרי להתפרנס מחקלאות לבדה.
בין הערכים החשובים ביותר בעיני אבּי – עבודה עצמית, ללא פועלים כלל, ובודאי לא ערבים, וכן – חינוך הילדים לאורח-חיים חקלאי. הילדים עצמם עזרו במשק לא מעט. לכל אחד מהם היה התפקיד המוגדר לו במשק, שאותו מילא ברצון מיד בהגיעו מבית הספר, עוד בטרם נכנס הביתה. נראה לאבּי כי הילדים חיו יחד בהרמוניה, ומריבות וקטטות לא היו שם; על כל פנים, לא בנוכחותו של אבּי.
לדעתו, יכולים היו כל ארבעת בניו להמשיך לעבוד יחד במשק גם כמבוגרים, באותה הרמוניה שאפיינה אותם בילדותם (אמנם, אינו מוכן להישבע באשר לנשותיהם). כאשר עלתה בנהלל לראשונה בעיית הבנים החוזרים למשקים, הוצע להקים מעגל בתים נוסף – חיצוני – עבור הבנים. אבּי תמך בכך בהתלהבות, אולם ההצעה נפלה משום-מה, ובנים רבים עזבו בלית-ברירה, באין להם בית.
גם ארבעת ילדיו של אבּי עזבו את המשק, וכולם החלו את חייהם החדשים כחקלאים. לאכזבתו של אבּי, נטשו שלושה מהם את החקלאות, איש איש ונימוקו וטעמו עמו. יאיר לקח על עצמו להיות ממשיך המשק. אבּי סבור כי עבורו קל היה הדבר יותר מלשאר הבנים, שכן גם אשתו היתה בת לחקלאים.
והיום? היום מפריעה קצת לאבּי העובדה, שאין עובדים עוד בנהלל לצורך הלחם והבגד וקורת הגג, אלא למען המותרות שאינן צורך אמיתי לאדם. והגיע הדבר לידי כך, שחקלאים הפכו ממש עבדים למותרות, ולעולם לא די להם במה שיש – ובודאי לא לנשותיהם. נראה שגם החקלאים חיים בארץ. ואם כבר – מוטב בנהלל. בסיכום מרוצה אבּי ומלא סיפוק ממראה עיניו, למרות השחיקה בערכים.
עיקר העיקרים של אבּי – העבודה כאורח חיים. הוא נזהר מאוד – ובייחוד בשנים האחרונות – שלא להיכנע לבטלה. לדעתו, אדם שאינו עובד ועושה ואינו מביא ברכה לעולם, גם העולם אינו גומל לו בברכה, וסופו לעבור מן החיים בשיעמום, בבדידות ובחולי. אבּי אינו מבטל זמנו בנאומים רמים. הוא עושה את אשר האחרים מדברים עליו, בהשכימו מדי שחר למשק. הוא מאושר בילדיו, בנכדיו, בניניו, בעבודתו, בספריו; ואינו זקוק יותר למאומה.
והעבודה, חברה נאמנה, מגינה עליו מכל רע.
(רשמה מפיו סמדר; נהלל, אוגוסט 1979)