חזרה לתוכן העניינים
החיים ביפו לא הניחו דﬠתו של אבא וﬠל כך הוא כותב לאוסישקין:
" - - - ובכל היות הﬠבודה בביה"ס ביפו חביבה ﬠלי, חפץ הייתי בכל זאת להיות מורה באיזו מושבה ולהמשיך בחיי מורה כפרי..."
אפשרות זו לא איחרה לבוא. בביתו של ד"ר הלל יפה ביפו, נפגש אבא ﬠם חיים מרגוליס קלווריסקי שהיה פקיד הברון בגליל הﬠליון. קלווריסקי הציﬠ לאבא משרת מנהל ביה"ס במטולה. מובן מאליו שלא היה צורך לחזור ﬠל ההצﬠה כי אבא "נפל ﬠל המציאה" וכבר ראה ﬠצמו, בﬠיני רוחו, מורה בכפר ואותנו הילדים - חקלאים לﬠתיד לבוא. ולא היתה לו לאבא שאיפה נﬠלה מזו.
וכך ﬠשינו "קפיצה" מבאר-טוביה המושבה הקיצונית בדרום הארץ, ﬠד מטולה היושבת
ﬠל גבולה הצפוני. יפו היתה רק חניית ביניים.
מﬠניינת וגדושת הרפתקאות היתה הנסיﬠה למטולה.
מתוך "הרגל" לﬠקור ממקום למקום דווקא בחורף ואולי היה זה מקוצר רוח לחכות ﬠד האביב, יצאנו לדרך - שבאותם ימים היתה ארוכה מאוד - בחורף. באוניה מצרית "חדיבה", שהיתה מהלכת בחופי הים התיכון (אלכסנדריה-בײרות), הפלגנו מיפו לחיפה. ביום סגריר לפנות ﬠרב הגﬠנו לחוף חיפה. במהומה שהקימו הסוורים הﬠרבים (כדרכם), נﬠלם חלק מחפצינו, אך בﬠזרתו של הקונסול הרוסי, הוחזרה הגניבה.
מחיפה נשלחה הזמנה - שﬠשתה דרכה ﬠ"י מברק לדואר צפת ומשם ﬠ"י שליח לראש-פינה - לשלוח לנו לטבחה "תחבורה" בצורת חמורים ופרדות להסﬠת הנפשות כולל היונים והתוכי בכלוביהם והמטﬠן. הכל מסודר ואנו ממשיכים בדרכנו ברכבת לצמח ומשם בסירת מפרשים לאורכה של הכנרת, ﬠד טבחה.
השייט ﬠל הכנרת היה מקסים. הים - כחלחל, חלק ומבריק כראי והמים זכים וצלולים.
- "תשתו מהמים, הם טובים ומתוקים" אמרו השייטים. שאבנו מלוא הספלונים ושתינו.
- "נכון, מתוקים", נשמﬠ אישור.
אני הייתי מוסיפה ﬠוד קצר סוכר, חשבתי בלבי ולא הﬠזתי לומר שלא יחשדו בי שאין מי הכנרת טﬠימים לחיכי.
תם השייט ואנו ﬠל שפת ים כנרת במקום הקרוי "טבחה".
ﬠד מהרה מצאנו ﬠצמנו רכובים ﬠל גבי הפרדות ﬠם אוכפיהם הרחבים, ו... ﬠולים ומטפסים בשבילי ﬠקלתון ופנינו
לראש-פינה. בדרך נפתח כלוב והיונים ﬠזבונו ללא נקיפת מצפון ואפילו ללא איחולי הצלחה בדרכנו החדשה.
כאמור, היה זה בחורף, ובאין כבישים קשה היה לﬠבור את הדרך ﬠל נחליה וביצותיה, שבין ראש-פינה למטולה, ומה גם ל"חייל כבד" כמונו. נשארנו, איפוא, לחרוף בראש-פינה ואבא נתמנה ממלא מקומו של מנהל ביה"ס שם, שמחה וילקומיץ ששהה אותו זמן בחו"ל.
באביב, ﬠם הסנוניות הראשונות, הגﬠנו למטולה.
ﬠוד בשבתנו בראש-פינה נסﬠ אבא, רכוב ﬠל חמור ("הרכב" המקובל ביותר באותם ימים), למטולה לבחון מקרוב את מקום ﬠבודתו ומגורינו, החדש. בשובו בישר לנו שקנה אצל אחד האכרים ﬠשר רחלות ﬠם טליותיהן. לשמחה לא היה גבול ומיד ישבנו כולנו ואבא בראש, לחשב מה יהיה גודל הﬠדר תוך 3-2 השנים הקרובות. החשבון היה פשוט וקל: 20 הרחלות והטליות תמלטנה ﬠוד 20 והרי לכם 40 כבשות אשר כﬠבור שנה תהיינה 80 ו...החישובים היו מﬠודדים מאוד לולא זינקה לפתע בת השבע שבמשפחה ושאלה בפיה: "אבל מה יהיה אם הן תמלטנה זכרים??"
עם בואנו למטולה התמקמנו בדירה שהוקצתה לנו והתחלנו להתארגן במקומנו החדש. ראשית חכמה קבלנו לרשותנו את הכבשים, אלא שכמה טליות כבר חסרו. הדו"ח היה בערך כזה: טליה אחת טבעה בנחל, עוד שתיים נספו גם הן והנותרות הרי הן לפניכם. וכך נמצא ה"עדר" שלנו מראשיתו בגרעון וסופו – בחיסולו הגמור. אבא לא התיאש וקנה פרה ערבית. אתון להובלת מים מן המעיין, היתה הבהמה ה"חשובה" ביותר בחצר ומה גם שאתון זו שירתה בנאמנות את אבא כשהוצרך ל"גשת" לראש-פינה, גישה שארכה 8 שעות רכיבה. תרנגולות מספר קרקרו בחצר וגם שתי אווזות ואווז, שהובלתי בכל שעת פנאי למרעה והייתי, בעיני, "רועת אווזים". התוכי הלא בא עמנו עוד מיפו, והרי לכם משק של ממש.