חזרה לתוכן העניינים
רחוב אחד גבנוני כﬠין דבשת הגמל, מרוצף בידי הטבﬠ, אבנים, מהן חלקות ומהן מחודדות, בולטות יותר ובולטות פחות, ואחת מהן שהיתה חלקה וישרה, אהבתיה במיוחד ולימים, כשהיינו מהלכים רוב ימות השנה יחפים, לא פסחתי ﬠליה ולא ויתרתי ﬠל חלקלקותה.
שתי שורות בתים חשופים ללא ﬠץ או צמח כלשהו, משני ﬠברי הרחוב - כך נראתה מטולה היושבת ﬠל גבולה הצפוני של ארץ-ישראל.
כארבﬠים בתי-אב, רובם אכרים ומיﬠוטם ﬠובדי ציבור, היווּ את אוכלוסיתה של המושבה. בשורת הבתים המזרחית היו כמה מבני ציבור: בית-הכנסת ובצמוד לו בית־הספר, בית המורה, בית הרופא ומרפאה צמודה לו, בית הפקידות ואפילו חנות המכולת של פאליק בלסקי היתה באותה שורת בתים. ממול, היו רק בתי אכרים ופרט לשלושה מהם שהיו גדולים יותר, היו כולם בני שני חדרים ומטבח. החצר ﬠמדה לשרותה של המשפחה בכל מה שחסר לה בבית.
החצרות - מוקפות היו חומה שסגרה ﬠל המושבה מכל ﬠבריה למﬠט שני קצות הרחוב. בשולי החצר היה חדר אשר שימש לאריזת טבק (בזמננו כבר לא גידלו טבק במטולה) ונקרא בפי האכרים "טבק צימﬠר", מחדר זה הובילה דלת קרוﬠה בחומה, אל ה"חכּוּרה׳׳ מה שקרוי בפינו כיום "המגרש". החכּוּרות, בחלקן הסמוך לחצר, היו זרוﬠות סלﬠים ואבנים ופרט לﬠצי תאנה וזית בודדים לא גדל שם דבר. בהמשכן - היה השטח ישר וניתן לﬠיבוד.
מזרחית למושבה היתה הגורן, גובלת בחכּורות מחד ובואדי הﬠובר ונמשך אל ה"תנור" מאידך. הגורן היתה לנו מקום בילוי, תרתי-משמﬠ, בכל ימות השנה וﬠל כך ﬠוד אספר.
פרט לשלשה או ארבﬠה אכרים שגידלו ﬠררי צאן וחצרותיהם המו ורﬠשו ﬠת נאספו הﬠדרים ﬠם רדת היום, מפﬠיית הרחלות וטלאיהן - היו החצרות כמﬠט ריקות וﬠנף בﬠלי החיים היה מורכב מזוג או שני זוגות שוורים, בהמות הﬠבודה של אותם ימים, פרה ﬠרבית או שתיים אשר לרוב לא סיפקו את תצרוכת המשפחה בחלב ותוצרתו, חמור להובלת מים מן המﬠיין לצרכי הבית, ומחרשות ושקי זרﬠים אל השדה בﬠונת החריש והזריﬠה, גם שקי בר ותבן גדולים וכבדים היו מוﬠמסים לא אחת ﬠל גבו של החמור להביאם מן הגורן הביתה. בקיצור, החמור והשוורים היו בﬠלי החיים הפﬠילים והיﬠילים ביותר בחצרו של האכר ושרתוהו בנאמנות כל ימות השנה. בנוסף להולכי ﬠל ארבﬠ, היו גם כמה בﬠלי כנף שהטילו מספר ביצים בשנה. ואם לגבי מורה, שאך זה הגיﬠ למושבה, היה זה קרוי "משק של ממש", הרי לגבי אכר שכל פרנסתו ﬠל נחלתו ומשקו - היה זה כאין וכאפס פשוטו כמשמﬠו והאכרים רובם ככולם התקיימו מיבול שדות הפלחה שהיה זעום בהשוואה ליבולים של היום.
כזו היתה מטולה עם בואנו. וכך, כמעט ללא שינוי – כעבור 12-13 שנה עם צאתנו את המושבה.
למטולה הגﬠנו, כאמור, באביב עם הסנוניות הראשונות ומיד התחלנו בלימודים. והסנוניות - הן "פלשו" לאותו מבנה הצמוד לבית הכנסת, אשר שימש לנו בית ספר, וﬠשאוהו מקום מגורים. מיד החלו בונות להן קן מתחת לתקרה הגבוהה. הייתי נכנסת לפﬠמים לחדר בבוקר בטרם החלו הלימודים, כשאיש ﬠדיין לא היה בכיתה, ומסתכלת במﬠופן של הסנוניות; השקט בשﬠת המﬠוף בכיתה הריקה, היה כבד וﬠבה וכאילו ניתן למששו ביד או לחתוך בסכין ולﬠיתים, אפילו מפחיד ﬠד כי הייתי יוצאת בריצה מהכיתה.
חצר ביה"ס היתה זרוﬠה אבנים ובמרכזה - סלﬠ גדול ﬠליו טיפסנו להנאתנו. ﬠמנואל הקטן, שהריש התחלפה לו בלמד, היה בא לﬠיתים לחצר ומיד היו הילדים מﬠלים אותו ﬠל הסלע ומסתלקים; כשרצה לרדת היה צוﬠק, לקול צחוקם של הילדים: "הולידו אותי, אני לא יכול ללדת"! בחצר זו היינו משחקים בהפסקות. ומי אמר שחצר חייבת להיות ישרה וחלקה? כלום אין זה יפה ונﬠים לקפץ ולדלג ﬠל סלﬠים ואבנים?
לימים הוקם בנין חדש לביה"ס. בכניסה למושבה, לרוחבו של הרחוב (כדוגמת הגמנסיה הרצליה לרוחבו של רחוב הרצל), התנוסס המבנה החדש ובו חדרי הכיתות בצורת "ח" כשחדר המורים במרכזן, חצר מרוצפת ושﬠר רחב סוגר ﬠליה. בחצר זו, אשר היתה מקורה בחציה, היינו שוהים רק בימות הגשמים ואילו לשאר הימים ﬠמדה לרשותנו חצר גדולה ומרוּוחת אשר סוקלה מאבניה ובמרכזה הוצב מיתקן להתﬠמלות שכלל שני סולמות ישרים בגובה 5-6 מטר ובמרחק דומה האחד מהשני, תקוﬠים ומחוזקים יפה באדמה; קורת ﬠץ ﬠבה חיברה את הסולמות מלמﬠלה. היה אחד הסולמות בﬠל שני ﬠמודים ושלבים ביניהם ככל סולם רגיל ולשני - ﬠמוד אחד במרכזו והשלבים פתוחים משני ﬠבריהם. היה קצת מפחיד לﬠלות ולרדת בסולם זה ובגובה כזה. שני ﬠמודים ﬠגולים וחלקים השתרבבו מו הקורה; האחד קבוﬠ ומחוזק באדמה ואילו השני תלוי ואינו מגיﬠ לקרקﬠ. היו הבנים מטפסים וﬠולים בﬠמוד הקבוﬠ ﬠם שהם מקיפים וחובקים אותו בידיהם ורגליהם ובהגיﬠם ﬠד הקורה הﬠליונה נתלים בה בידיהם ו"צוﬠדים" בידים לכל אורכה ﬠד הﬠמוד השני התלוי, מחליקים ויורדים בו. הבנות - ﬠולות בסולם האחד, יורדות בשני ואת הדרך שביניהן ﬠוברות "ברכיבה" ﬠל גבי הקורה. לא היו לנו מורי התﬠמלות ולא שﬠורי התﬠמלות בביה"ס ואבא דאג לתחליף בצורת המיתקן הנ"ל שסיפק לנו בילוי נﬠים ומוﬠיל כאחת.
אבא לא הסתפק בחצר זו ומהיות ביה"ס בקצה המושבה - ﬠמד כל המדרון שמאחוריו לרשותו. הוא ניצל אפשרות זו, סיקל וגידר שטח גדול (בודאי היו לו לאבא תכניות משלו לגבי שטח זה). הגידור נﬠשה מאבנים שסוקלוּ, חומר שהיה מצוי בשפﬠ ולא הצריך השקﬠה כספית. שתי שורות אבנים גדולות במרחק 70-60 ס"מ האחת מהשניה ובגובה הרצוי, האבנים הקטנות - בחלל שנתהווה בין השורות, זו היתה הגדר. היו נראות פה ושם גם הריסות בגדר כזו דבר שהמחיש לנו במדויק את פירושו של "וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד' לא').
השטח הוכן לנטיﬠה ובט"ו בשבט יצאנו בסך שרים ונושאים שתילי איזדרכת דקים וארוכים שהובאו מהכפר הﬠרבי השכן כפר-קילה. כיום - כפר לבנוני ואין כל יחסי שכנוּת בינינו לבינם ואילו אז היו הם השכנים הקרובים והידידותיים ביותר של אכרי המושבה ואף "ﬠזרו" להם בﬠיבוד שדותיהם ובכל מלאכה אחרת. כך גם קבלנו מהם את השתילים. וכי איזה מקור אחר לשתילים או למידﬠ כלשהו באשר למה ואיך לנטוﬠ היה לנו באותם ימים?
את האיזדרכת נטﬠנו ליד הגדר סביב כל השטח הגדול, ובחצר הפנימית זרﬠנו צנוברים, אלה שקליפתם קשה ותוכם טﬠים וקרויים היו בפינו "פיניונﬠס". הזרﬠים נבטו וגדלו לאיטם אבל לכלל חורשה, שבוודאי היתה זו מטרתו של אבא כשזרﬠם, לא הגיﬠו ואט-אט יבשו מחוסר אפשרות השקיה וכך גם ﬠלה בגורלם של שתילי האיזדרכת.
שש שﬠות ביום למדנו בביה"ס; ארבﬠ בבוקר ושתיים אחר הצהרים. אמא לימדה חשבון והנדסה בשﬠות אחה"צ. והיו ﬠוד מורים: שפילברג, דושמן, מילר, אדון כהן. אגב, לכולם הוצמד התואר אדון והפניה אל המורה לא היתה בשם משפחתו ובודאי לא בשמו הפרטי כי אם בזו הלשון: "מורי, המורה אמר לנו...". "אתה אמרת לנו" - לא היה קיים כלל לגבי פנייה אל המורה.
אדון כהן לימד ﬠרבית. אחריו בא אדון שאקי (במלרﬠ); על תיק הטלית שלו היה רקום: "ﬠבד ה' יאודה שאקי ס"ט" (ספרדי טהור). אדון דוויק היה חותם: חכם יוסף דוויק סװט, והוא היה מורנו לﬠרבית אחרי אדון שאקי. היינו יורדים קצת לחייו של זה האחרון בשﬠת שﬠורי הﬠרבית והוא היה מודד לנו באותה מידה וטוﬠן שאנחנו "בר'אל אל דשורה" (פרדות חופשיות במרﬠה).
אדון דושמן, רווק צﬠיר וﬠליז, היה המורה החביב ﬠלינו. כתב שירים ולﬠתים גם קראם בפנינו; ﬠד
היום זכור לי שיר שלו שאהבתיו במיוחד, בשם "אנו שבﬠה", המספר ﬠל ילדה שאינה חדלה לומר אנו
שבﬠה למרות ששניים מהשבﬠה אינם כבר בחיים.
את טיולי ביה"ס ערכנו בסביבה הקרובה והרחוקה יותר של המושבה, תמיד ברגל.
פﬠמים רבות חצינו את הליטני וטיפּסנו אל המצודה הקרויה "קלﬠת-א-שקיף". המצודה נשתמרה בשלמותה
ואינה הרוסה כמו "קלﬠת-נמרוד" שליד הבניאס או המונפור. מטיילים היינו לחצבאני, לבניאס, למוצא
הדרדרה - מﬠיין גדול הנובﬠ בקצהו הצפוני-מזרחי של ﬠמק ﬠיון ויוצר את הנחל על מפליו
הידוﬠים "התנור", "הטחנה" וﬠוד. בשבתות ובימי פגרה היינו מטפסים על ההר הגבוה והסלﬠי שבמבואות
המושבה ודוקא בצידו המסולﬠ ביותר. קראנו לקטﬠ זה של ההר "הר הסלﬠים". אהבנו לרוץ במורד הואדי
אל "התנור" ולהמשיך אחר-כך לאורך הנחל מﬠברו המזרחי ﬠד הגשר בקצהו הדרומי של ﬠמק ﬠיון. באותם
ימים היה הואדי כולו תלול מאוד ובמיוחד הקטﬠ של "התנור" שהיה כמﬠט כמו קיר וההליכה בו היתה
קשה אלא שאנחנו התרגלנו לשבילים הצרים והחלקלקים והיינו יורדים וﬠולים בהם בריצה כﬠזים המקפצות
במדרוני הרים. גם שביל הגישה אל המפל היה צר מאוד והיה קשה ואפילו מפחיד לﬠבור בו. לנו, כל
זה לא הפריﬠ והיינו באים פﬠמים אין ספור לאותם מקומות. את רוב זמננו הפנוי בילינו
בטיולים. ואפילו בחורף בימות הגשמים, היינו מוצאים לנו שﬠת בין-ﬠרביים, ובין גשם
לגשם "מודדים" את הרחוב הלוך ושוב במרץ ובמהירות כאילו חוייבנו לﬠשות זאת כך וכך פﬠמים
וﬠלינו להספיק ויהי מה.
לפﬠמים, משרבו הגשמים, היה הﬠמק (מרג'-ﬠיון) מוצף מים ונראה כולו כאגם אחד גדול. להקות ברווזי-בר היו באות ביﬠף מאגם החולה, נוחתות ב"אגם המרג'" ושוחות בו להנאתן ולהנאתנו. שﬠות ארוכות בילינו אז ליד ה"אגם" ואחר-כך פונים לﬠבר ה"בלוﬠ". היה זה כﬠין לוﬠ בתחתית מדרונה הצפוני-מﬠרבי של המושבה, והיה "בולﬠ" את המים שנקווּ במרג׳ ולפי המסופר מוליכם בתﬠלה, ואם תרצו קיראו לה מנהרה, מתחת ההר ﬠד ה"רווחינה" שהוא מﬠיין הנובﬠ אי-שם בחצי הדרך בין מטולה לכפר-גלﬠדי. אמרתי "לפי המסופר", משום שﬠדיין לא הוכח שאמנם כך הוא הדבר.
גם קטטות היו פורצות לפﬠמים ביו הילדים שהיו מסתיימות ב"איחולי" קללה שגרתית בזו הלשון: "הלואי תמות ותקבר בקבר מחמד ﬠווידה" (נראה מהמושבה ﬠל רכס מצפון לנבי־יושﬠ).
יום אחד נתבשרנו ﬠל בוא אורח למושבה. האורח – הוולי (מושל המחוז) הביירותי.
לא ידוﬠ לי מה היתה מטרת הביקור ומי היו המארחים אבל כניסתו של האורח למושבה זכורה לי יפה.
שﬠר כבוד ﬠם הכתובת השגרתית "ברוכים הבאים" הוקם בכניסה למושבה. ואנחנו, התלמידים ﬠם מורינו, ﬠמדנו בשתי שורות כשדרה חיה שנתמשכה מביה"ס ﬠד השﬠר. המורים והנﬠרים חבושים תרבושים חדשים ומגוהצים שנקנו לכבוד הארוﬠ, בג'דידה "הﬠיר", וכולנו לובשים חג. ﬠם הופﬠת האורח ופמלייתו פצחנו בשיר שחובר לכבודו (מן הסתם ﬠ"י אדון דושמן), הפותח ב-"הבה נריﬠ לאל מושיﬠ / אותו נהללה לו נתפללה..." ומסיים ב"ﬠבד-אל-חמיד סולטננו מלך תורכיה רב ﬠליליה".
נסﬠו האורחים. ובחדר המורים נשאר "מגדל" של תרבושים מוכן ומזומן לאורח הבא. (אם יבוא).
ושוב אל טיולים; כי אותם אהבנו תמיד ובנוסף לטיולי ביה"ס ולאלה שﬠם חברינו
הילדים, היו לנו גם טיולים משפחתיים.
בקיץ בשﬠות בין הﬠרביים אהבנו לטייל במרג' בין שדות התירס הירוק והגבוה והיינו מרחיקים לכת. בחזרה היו תרצה ואזרח, הקטנים שבחבורה, מתקשים בהליכה ומודיﬠים: "לא יכולים ללכת". היו נותנים להם "סוסים" מקני תירס ארוכים וﬠבים והם - רכובים ﬠל סוסיהם רצים ﬠד הבית ללא כל קושי.
אחד המקומות הנﬠימים לטיול היה הכפר דיר-מימס. הכפר - מהלך שﬠה וחצי מהמושבה - נקי ומסודר וכך גם תושביו, ﬠרבים נוצרים, שכפרם היה מוקף כולו מטﬠי תאנה וזית. מך הזיתים היו מפיקים שמן משובח ומספקים תוצרתם למושבה. לשמן ולזיתים וגם לתאנים של דיר מימס יצאו מוניטין בכל הסביבה. הרבינו לטייל לכפר זה בשל שפﬠ הﬠצים הﬠנפים והמצלים שבו.
יהודה הבכור במשפחה שאגב, היה גם אחד המטפּסים הנוﬠזים שבין ילדי המושבה ולא היה שﬠל אחד, ויהי זה במקום תלול ומסוכן למﬠבר ככל שיהיה, שרגלו לא דרכה שם - החליט יום אחד שﬠליו להוליך גם את יתר בני הבית למקומות אלה למﬠן ייהנו גם הם מיפי הטבﬠ. אמר וﬠשה. בבוקר בהיר אחד, באחת משבתות האביב ﬠת הואדי מוריק וריחני, יצאנו כל המשפחה לטיול המקסים המובטח לנו. חצינו את הגשר ואנו בשביל בצידו המזרחי של הואדי ופנינו דרומה לﬠבר "התנור".
אמרתי "יצאנו כל המשפחה" וגם הלכנו כמﬠט באותו סדר ובאותו הרכב כמשפחתה של מרים בת ניסים (משירו של אלתרמן). חסר היה רק "החמור הקטן בלﬠם".
ככל שהרחקנו לכת הלך השביל וצר ﬠד שהיה צר מאוד וקשה למﬠבר ומה גם לקבוצת מטיילים כשלנו. מימיננו ואדי ﬠמוק ותלול, משמאלנו "קיר" בגובה כמה מטרים, ואנחנו ﬠל שביל צר ומפחיד, כך לפחות היה בﬠיני ההורים, ואין רואים באופק מﬠבר טוב יותר אם בכלל היה שם כזה. מובן מאליו שהטﬠנות בנוסח "איך הﬠזת להביא אותנו למקום כזה", לא אחרו לבוא. אלא שיהודה לא איבד ﬠשתונותיו ובבטחון של מי שאחראי למﬠשיו אמר: "אם אינכם רוצים אתם יכולים לחזור". איך הצלחנו להפנות פנינו ולחזור לא זכור לי אבל מסתבר שחזרנו בריאים ושלמים.
זכור לי טיול השונה בתכלית משאר טיולים.
היה זה באחד מלילות השבת הקרים ביותר של חורף במטולה. אמא קבﬠה ששﬠת הרחצה שלנו
באותו ﬠרב, תהיה לפני השינה ומהאמבטיה (גיגית נחושת גדולה) - ישר למיטה. אח ובו
גחלים לוחשות הוכנס לחימום החדר, שהיה סגור כמﬠט הרמטית, ואנחנו מתאמבטים להנאתנו
כשאמא מנצחת ﬠל המלאכה ומשגיחה שלא תחמוק לה אוזן כלשהי ותשאר
יבשה ר"ל; והﬠיקר, שנקפּיד ﬠל רכיסת כל הכפתורים בלבוש הלילה הﬠשוי פלנל ﬠם ביטנה
וסוגר ﬠלינו גם הוא כמﬠט הרמטית, כי הלא האויב מספר 1 הוא חוסר חימום בשﬠת הרחצה ולאחריה.
הכל טוב ויפה אלא שלפתﬠ התחיל החדר וכל אשר בו סובב, סובב, הראש נﬠשה כבד, ﬠמנואל
הצﬠיר שבחבורה התﬠלף ו... מה קרה? כנראה שהגחלים הלוחשות ואולי היו ביניהן גם קצת
פחמים שﬠדיין לא בﬠרו די צרכם - הם שגרמו לכל הסחרחורת והבילבולת הזו. מיד הוזﬠק האדון
הורביץ (חובש, שהיה אז ה"צוות הרפואי" כולו במושבה) והוא פקד להנﬠילנו (בלי גרבים ולא
להתﬠכב לרכיסת הנﬠלים) ולהלבישנו מﬠילים (ﬠל בגדי הלילה בלבד), הוציאנו אל הרחוב והחל
פוסﬠ ﬠמנו ומאיץ בנו למהר בהליכה. אוחזים יד ביד צﬠדנו לאורך כל הרחוב הלוך וחזור
ואז הוחזרנו הביתה.
אמא, מפוחדת ומבוהלת וﬠדיין חרדה לבאות, השכיבה אותנו זה בצד זה לרוחב מטתה הגדולה וכיסתה אותנו בכל השמיכות שהיו בבית. ﬠד מהרה נרדמנו וישנו שנת ישרים בﬠוד אמא שאפילו לא שכבה אותו לילה, ניגשת מדי פﬠם ומטה אוזן לוודא אם כולנו נושמים או חס וחלילה... כי הלא כבר אמרנו שהאויב מספר 1 הוא הקור. ﬠוד ימים אחדים לאחר ה"מאורﬠ" היתה שבה ומשיחה בו, ﬠם שהיא מאשימה את ﬠצמה ואומרת: "איך נתתי לו להוציא את הילדים החוצה יחפים וחצי ﬠרומים וﬠוד אחרי אמבטיה חמה". ואף-ﬠל-פי-כן, כל הכבוד לאדון הורביץ; ה"טיול" בחוץ ואפילו היה זה בליל חורף קר, היה הדבר הנחוץ והמוﬠיל ביותר בליל הﬠלפונות ההוא.
אגב, אותו אדון בוּייביץ (כך קראו לו תרצה ואזרח הקטנים והשם המשובש השתרש
בביתנו), אדם קשיש בגיל שבין שיבה לגבורות, היה מבאי ביתנו. בלילות שבת לאחר הסﬠודה
הדשנה בביתו, היה אורחנו הקבוﬠ בשל המיחם המזמזם ﬠל שולחננו והתה שהיה בשבת - טוב
יותר. בניחותא היה ﬠולה במדרגות הבית מפזם לו ניגוּן כלשהו והמקל שבידו משמיﬠ נקישות
קצובות כליווּי לניגון. היינו מתחרים מי יקדים לבשר להורים ﬠל בואו של אדון בוײביץ.
וﬠוד טיול שונה מהשאר ולא סתם שונה אלא ממש יוצא דופן.
א) משום שהיה זה טיולם הבלבדי של אבא ויהודה.
ו-ב) משום שהגיﬠו בטיולם ﬠד קהיר אשר במצרים. לא פחות ולא יותר.
וכי מלתא זוטרתא היא? מי חשב באותם ימים ﬠל מין אפשרות כזו. לקום פתאום ולנסוע קהירה.
ובאמת היה זה פתאום ובלי כל תיכנון מראש. סתם כך. ביום בהיר אחד, איזה כלב שﬠשוﬠים או מין כלב אחר, נשך לו ליהודה ברגלו. אמא נבהלה כרגיל, הלא היא אמא, והודיﬠה מיד לד"ר מלכין הרופא בראש-פינה. ד"ר מלכין שהיה ידיד ביתנו, בא מיד והביא ﬠמו כסף, למנוﬠ כל ﬠיכוב, וציווה לנסוﬠ מיד קהירה לקבלת זריקות נגד כלבת. תארו לﬠצמכם מה היו "מוסדות" הרפואה (אם בכלל היו כאלה) בארץ, אם לשם דבר פﬠוט כזה צריך היה להפליג ﬠד קהיר (אני חושבת שכיום הם יכולים לבוא אלינו לטיפולים רפואיים. אדרבא, שיבואו).
ובכן, נוסﬠים לקהיר. ואיך נוסﬠים? בודאי, לא במטוס. ברכיבה ﬠל פרידות ﬠד צידון, שם לנים ולמחרת ממשיכים בדלג׳נס (מין כירכרה) ﬠד ביירות, באוניה לפורט-סﬠיד וברכבת לקהיר. טיול לא רﬠ ובכל כלי התחבורה.
למען האמת יש לומר שלא היה הכרח לנסוﬠ דוקא לקהיר ואפשר היה לקבל אותו טיפול באיסטנבול ﬠל חשבון ממשלתנו דאז, ממשלת תורכיה; אבל משום מה נקבﬠ שאין לסמוך ﬠל התורכים בﬠסקי בריאות ובמצרים הנסיוב נגד כלבת בודאי טוב ויﬠיל יותר. אחרי הכל מצרים היתה זרה ורחוקה לנו ואילו תורכיה - ממשלתנו שלנו, ולית מאן דפליג שזר ורחוק תמיד טוב יותר. וכך הוחלט לוותר ﬠל הנסיﬠה ﬠל חשבון הממשלה ולנסוﬠ ﬠ"ח הבית, למרות שאף פﬠם הוא לא סבל מﬠודף כסף.
מלכתחילה היתה מטרת הנסיﬠה, כמסופר, לשם טיפול רפואי, אבל בדיﬠבד נהנו השניים מטיול יפה ומﬠניין ולא החמיצו כל הזדמנות לבקר ולראות ככל שניתן וזה היה לא מﬠט. ﬠוד ימים רבים לאחר שובם היו משיחים ומספרים בנסיﬠת מצרים ובכל הנפלאות שראו שם למן הפירמידות וﬠד ה"צבים ﬠנקיים כגודל השולחן" שבגן החיות.
כחודש ימים נמשך ה"מסﬠ" כולל הטיפול הרפואי, וחוזרים הביתה ﬠרב יום הולדתו הﬠשירי של יהודה שחל ב-א' בטבת נר שביﬠי של חנוכה.
את ימי ההולדת נהגנו לציין תמיד בחוג המשפחה בלבד ובאורח צנוﬠ ביותר. ﬠיקר האירוﬠ היו המתנות (לרוב – ספרים) שהיו ההורים מניחים ﬠל כסא ליד מיטתו של חתן יום ההולדת אשר היה משכים קום ולפﬠמים ﬠד כדי שהיה מגשש באפלולית הבוקר ומנחש מה מונח ﬠל הכסא. הפﬠם - חרגנו מהמקובל והוזמנו כל ילדי הכיתה ﬠל מורם.
"מסמר" החגיגה היה מין להטוט שהציג המורה בﬠזרת "מכשיר" שהובא ישר ממצרים. והמכשיר לא
היה אלא פנס חשמלי קטן בﬠל וו שאפשר היה לתלותו ﬠל כיס הבגד. הסוללה - מחוברת בחוט אל
הפנס. המורה כיבה את האור בחדר והודיﬠ לילדים: "אספור ﬠד שלש ואז יופיﬠ מין ירח
קטנטן, ﬠגול ומאיר". הושיב את יהודה מול הילדים, תלה את הפנס ﬠל חזהו, הסוללה בכיסו
ולחש לו ללחוץ ﬠל הכפתור ﬠם הקריאה שלש. והנה התרחש ה"פלא" כמובטח, להפתﬠתם ולשמחתם
של הילדים אשר ביקשו לחזור ﬠל מﬠשה הניסים וכמובן נﬠנו.
ואם כבר סיפרתי ﬠל יום הולדת אחד - אספר גם ﬠל שני.
בוקר אחד הייתי אני זו שציפתה והתאכזבה כשהכסא שליד מיטתה היה ריק. אך להפתﬠתי הגיﬠה לאוזני פﬠייתה של ﬠז ליד דלת הבית. הﬠז נגררה פנימה וזו היתה המתנה שקבלתי. השמחה היתה גדולה; בחלום הוורוד ביותר לא יכולתי לראות מתנה יפה מזו. יומיום, בצהרי היום, הייתי הולכת אל הגורן שם נאספו הצאן לחליבה; הרוﬠה (ﬠרבי) היה חולב לתוך הכלי שהבאתי ﬠמי מקצת מחלב הﬠז, ככוס בﬠרך. צריך הלא להשאיר לגדי, והרוﬠה, גם הוא אינו בוחל בחלב צאן וגבינתו הטﬠימה. בו במקום הייתי שותה את החלב החם, מקציף ומתוק ולא היה חלב מתוק ממנו.
לא אזכור כמה זמן היתה הﬠז ברשותי, אך סופה שהלכה בדרך כל בשר.
אך נחזור אל הטיולים כי ﬠוד לי טיול ﬠליו אספר. טיול אל ביירות הﬠיר.
לביירות היה אבא נוסﬠ מדי שנה בחופש הגדול. היה בא אל ידידו יהודה גרזובסקי (גור) שהיה מנהל בנק אפ"ק בביירות והיה ﬠוזר לו לאבא במה שבנקים נוהגים לﬠזור בשﬠת הצורך. למסﬠ זה היה אבא לוקח ﬠמו את יהודה. והפﬠם לקח אותי ויהודה נשאר, במחילה, בבית.
היה זה בחודש אלול בו יש לי מדי שנה בשנה יום הולדת. כמתנת יום הולדת קבלתי מהגברת רחל
גרזובסקי (אישה נחמדה) ספר "שיחות ילדים" מאת יהודה שטיינברג (הוצאת "תושיה" תרנ"ט). הספר
שמור ﬠמי ﬠד היום, אם גם השנים נתנו בו מקצת מאותותיהן.
באחד ה"חופשים הגדולים" הוחלט ﬠל יציאת המשפחה כולה לבילוי הפגרא בביירות.
הנסיﬠה - כרגיל. ﬠד צידון ברכיבה (10 שﬠות), לינה בצידון בבית מלון ﬠרבי ולמחרת – בדלג'נס לביירות.
ברובﬠ הקרוי ראס-ביירות שכרנו דירה. הרובﬠ שקט ונקי בקרבת הים, שם גרה כנראה האריסטוקרטיה של ביירות, שם גם היה הקולג׳ האמריקאי. המקום כולו תאם את מבוקשנו.
הדירה - בית אבנים בן קומותיים; לנו נמסרה הקומה הﬠליונה, ובתחתונה - גרו בﬠליו הﬠרבים. חומה הקיפה את הבית והחצר. שקט ונקיון מופתי שררו בכול. ﬠצי פרי ופרחים גדלו שם ובמיוחד זכור לי ﬠץ התאנה שהיה ממש ליד המדרגות והיינו חומדים את פירותיו אבל לקטוף לא הﬠזנו אלא את אלה שהיו מציצות פה ושם מבין ﬠלי הﬠנפים שפלשו לתחומנו וכמﬠט חסמו את הﬠליה במדרגות, אותן ראינו כשייכות לנו ובלﬠנון בﬠודן בכפנו ללא נקיפת מצפון.
אל משפחת גרזובסקי, שגרה במרכז הﬠיר, היינו נוסﬠים בחשמלית.
איך קרה שקבלנו, יהודה ואני, שﬠורי צרפתית אצל הדסה גרזובסקי - אינני יודﬠת. אבא הלא התנגד ﬠקרונית ללמוד שפות זרות מחשש פגיﬠה בﬠברית. כנראה ידﬠ שבמילא הרבה לא נלמד בזמן הקצר שﬠמד לרשותנו וללמוד הלא חייבים, ובכן - יהיה זה צרפתית. היינו נוסﬠים יומיום אחר-הצהרים לקבל שﬠור. יהודה היה נותן לי מטליק (אגורה) או שניים שאחזור הביתה בחשמלית והוא עם חברו ﬠמיהוד היו משוטטים בשווקים וברחובות, קונים בוּזה בחליב (גלידת חלב) שותים סוּס ותמרהינדי ונהנים מהחיים. רציתי גם אני להצטרף, אבל מה פתאום הם ייגררו עם ילדה ברחובות ביירות וסמטאותיה? היה עלי לקבל את הדין ולחזור, במחילה, הביתה.
מביירות נסﬠו אבא ואמא ליפו לשבוﬠיים. באותם שבוﬠיים היו ימי ﬠיון והשתלמות למורים במקוה-ישראל. את תרצה ואזרח הקטנים לקחו ﬠמם ואותי – כ"מטפלת".
נסﬠנו באוניה ליפו. התאכסנו במלון צאלל כשההורים ﬠושים את היום כולו במקוה-ישראל, ואני - ﬠם הילדים במלון. אינני יודﬠת אם הייתי כל כך מרוצה מהתפקיד, אבל בינתיים ﬠשיתי טיול באוניה מביירות ליפו וחזרה ואין לזלזל בכך.
ביתנו היה בית חילוני. אבל אבא שקד ﬠל הקניית ﬠרכי היהדות ומסורתה לילדיו.
בﬠרבי שבת היתה אמא מברכת ﬠל הנרות ואבא, ﬠם שובו מבית הכנסת, מקדש ﬠל היין. את
כל החגים חגגנו לפי המסורת. סדר פסח - כהילכתו ﬠל קריאת ההגדה כולה ﬠם ארבﬠ הכוסות
וכוסו של אליהו גם היא לא נﬠדרה מן השולחן. זכורה לי גם ה"פרוצדורה" של הגﬠלת
כלים וביﬠור חמץ.
חג השבוﬠות היה חביב ﬠלינו במיוחד.
ﬠוד בבוקרו של ﬠרב החג היינו יורדים אל הואדי שהיה, בתקופת אביב זו, צבﬠוני וריחני מגודש הירק ופרחי הבר למיניהם שגדלו במורדותיו, ומביאים ﬠמנו מן הצמחייה הנהדרת ככל שיכולנו לשאת.
ובכול "המטﬠן" הזה - מקשטים את הבית. הקירות, משקופי החלונות והדלתות, הכל פרח
והוריק והבית כולו היה כגן פרחים מרהיב ביופיו. מלאי שמחה וחדוות היצירה היינו
מסתכלים ונהנים ממﬠשי ידינו.
אין צריך לומר שבחג הסוכות לא חסרה הסוכה וגם היא מקושטת בצמחיית הואדי. ואפילו
מדורת ל"ג בﬠומר, ובפינו קרויה היתה "הדלקה" - לא שימשה לנו לצליית תפודים
וביצים, כפי שנוהגים כיום צברינו החמודים, אלא הדלקה לשמה ﬠם שאנו שרים "בר יוחאי
נמשחת אשריך..." אגב, ﬠמנואל אימץ לו את השיר וﬠוד שבוﬠות רבים אחרי ל"ג בﬠומר היה
שר, תוך כדי ישיבה ﬠל אותו כלי חשוב, "שמן סוּסי מייכּה בלייכּה׳׳ (שמן ששון מחבריך).
לחנוכה היו לנו סביבונים "ﬠופרת יצוקה" מﬠשה ידיו להתפּאר של יהודה.
היתה זו "תﬠשיה" מורכבת למדי. ראשית חכמה יש "לייצר" ﬠופרת. לשם כך היינו אוספים קופסאות פח של סרדינים וכדומה, מטילים אותם לתוך מדורה ומלקטים את גרגרי הﬠופרת המותכים שנשרו מהקופסאות אל האפר. תבנית הסביבון נﬠשתה מגזר ﬠץ ﬠגול מנוסר לאורכו ל־4 חלקים שווים ובפנימו של כל אחד מהם נחרתה צורת רבﬠ סביבון ﬠם אחת האותיות. ארבﬠת החלקים חוברו ונקשרו יחד ואז היו מתיכים את גרגרי הﬠופרת ויוצקים לתוך התבנית. תמה ﬠשיית הסביבון. ומי אתם כל סביבוני הפלסטיק הצבﬠוניים לפני סביבון ﬠופרת מייצור ﬠצמי...
משהוכתרה תﬠשיית הסביבונים בהצלחה, הורחב "הﬠסק" והוחל בייצור דברי חפץ אחרים.
בפרוטות היינו קונים צﬠצוﬠי גבס דמויי חיות, מהן זכור לי דוב לבן יושב ﬠל ﬠכוזו. יהודה תקﬠ את הדוב במהופך לתוך קופסא מלאה חול, יצק ﬠופרת אל התבנית שנתהוותה בחול והרי לכם דוב מﬠופרת כבד ובלתי שביר. אלא שלא הניחו לו להאריך ימים כי בסופו הותך גם הוא ונוצרו מﬠופרתו חפצים אחרים.
היו לו ליהודה "ידי זהב" ורﬠיונות משלו, והיה מתכנן ומתקין מניה וביה כל מה שחסר לנו וחסרו דברים רבים, כי מה אפשר היה לקנות באותם ימים ומה גם בפינה נידחת כמטולה. זכור לי ﬠוד מוצר מ"בית היוצר" של יהודה והפﬠם לאו דוקא לשם שﬠשוﬠ.
בהדרכתה של הגננת שרה וילקנסקי סרגתי לי אפודה. לא זכור לי מאין קבלתי את החוטים אבל מסרגות - מכשירים משוכללים כאלה, לא היו כלל בנמצא. כרגיל, בא יהודה לﬠזרתי, התקין מסרגות ﬠץ, חידד והתאים את צורתן הרצויה באולר, והחליקן בשבר זכוכית (ניר זכוכית - מה זה?) לא אחת נשברו המסרגות והיה ﬠליו להתקין חדשות והוא ﬠשה זאת בנאמנות של "איש מקצוﬠ".
מאורﬠ חשוב בחיינו היה יום הבר־מצווה של יהודה. התכונה היתה רבה. בהכנת הכיבוד, קרי ﬠוגות, לקחו חלק כמה שכנות טובות ובנותיהן. ולא היה זה דבר של מה בכך באותם ימים: הﬠוגות הטובות, שנאפו רק לאירוﬠים מיוחדים כגון חתונה, בר-מצוה וכדומה - קרויות היו "לקח". מסתבר שﬠוד בימי שלמה המלך נחשב הלקח לﬠוגה טובה ככתוב "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד' ב').
וכך אפינו את הלקח: ראשית חכמה הושיבו אותנו הילדות, ﬠל הריצפה סביב מכתש לכתוש סוכר. אפילו הסוכר היה אז שונה והיה מגיﬠ בגושים גדולים בצורת קונוס. גוש כזה קרוי היה "ראש סוכר" והיו מקצצים אותו בקופיץ לגבישים קטנים לשימוש רגיל, ולאפיה - כותשים ומנפּים בנפה. אגב, המכתש הﬠשוי נחושת היה כלי שמושי ביותר בכל בית. היו כותשים בו סוכר, מלח, קינמון, פלפל, שומשום לאפיה ומה לא. אמא היתה מייבשת וכותשת קליפות תפוזים לאבקה דקיקה ששימשה לה תבלין ריחני לﬠוגות.
גמרנו לכתוש וישבנו - גם זאת ﬠל הריצפה – סביב גיגית נחושת גדולה ובה הרבה חלמוני ביצים וסוכר ונצטווינו לבחוש בכפות שבידינו ﬠד היות הﬠיסה לבנה וסמיכה. האמהות, כל אחת צלחת ומזלג בידה, דופקות ומקציפות את חלבוני הביצים וﬠושות במלאכה בזריזות צלחת אחרי צלחת ﬠד תום כל החלבונים והם היו רבים. הכל לתוך הגיגית, בחוש למשﬠי (מי צריך מיקסר), ויוצקים את הﬠיסה לתבניות הלחם - ואל התנור שהוסק וחומם כהלכה בﬠצים או בחומר הסקה דומה. קונדיטוריה משוכללת כזו לא תמצא בימינו אלה.
בנוסף לﬠוגות הוכנה גם סﬠודת שבת מיוחדת ומשפחות אחדות מהמקורבות ביותר סﬠדו
ﬠל שולחננו בליל השבת ובצהרי יום השבת.
ואולם הדבר הגדול ביותר היה הליכתה של אמא לבית הכנסת לראות ולשמוﬠ את בנה בכורה עולה לתורה.
אמא היתה נרגשת מאד בלכתה. אם זכרוני אינו מטﬠני היתה זו פעם יחידה שאמא הלכה לבית-כנסת.
כחודש ימים לאחר הבר־מצוה המשיך יהודה להניח תפילין ולבסוף - הניח להם והסתפק בכך שהיה מכין ילדים לבר־מצוה שלהם בלמדו אותם קריאת ההפטרה בטﬠמי המקרא.
ומﬠשה בילד שהתקשה במקצת בלימוד הפטרתו והיה בא לביתנו יותר מהמקובל לחזור ﬠל לימודו. וﬠד שהוא לומד וחוזר ולומד, קלטה תרצה הקטנטונת את כל ההפטרה כולה מלה במלה ובטﬠמי המקרא, והיתה מהלכת ושרה: ויאמיי שמואיי איי שאויי (ויאמר שמואל אל שאול) וגם את הברכות שלפני ההפטרה ואחריה, ידﬠה לשיר מבלי להחסיר מלה והיתה מסיימת: "ובנביאי האמת וצדף" (וצדק).
אבל לא רק בהפטרה היתה תרצה "חזקה". גם בחשבון היתה "ﬠושה נפלאות".
בשﬠת הארוחות כשכל בני הבית מסובים לשולחן, היתה תרצה הבדרנית שלנו. היו מציגים לה שאלות בחשבון, קצת מסובכות לפי גילה, ושואלים: מה צריך ﬠכשיו לﬠשות? והיא, ישובה ﬠל כסאה הגבוה, היתה ﬠונה: "ﬠכשיו צריך לחשוב". חושבת ומודיﬠה ﬠל הפתרון שתמיד היה נכון וגם ידﬠה להסביר איך הגיﬠה אליו.
לימים, כשהחלה לומדת בביה"ס, היתה אומרת לﬠתים: "אני מקנאה באווזים. הם אינם צריכים ללמוד". אך מכיוון שידﬠה שהיא כן צריכה ללמוד, היתה ﬠושה זאת בשקידה ובלי כל התחמקות ממילוי החובה.
תרצה ואזרח (אזיקה), בני הזקונים, גדלו כתאומים. ההבדל בגיל היה שנה ומשהו ובמרוצת שתיים
שלש השנים הראשונות נטשטש הבדל זה כמﬠט לחלוטין. תמיד היו יחד. גם הלבוש לא היה שונה
וכאמור, נﬠלם גם הבדל הגיל.
ליצני הדור קראו להם "שבסיל מלמד". וﬠל שום מה? שני ברנשים היו במטולה, שבתיל (ובהברה אשכנזית – שבסיל) ומלמד. היו אלה אב ובנו, אכרים, תמהונים במקצת. שונים ונבדלים היו משאר האכרים. ואם כי ﬠבודת האדמה היתה זרה להם ובקושי למדו כיצד ﬠושים במלאכה - ﬠיבדו שדותיהם במו ידיהם ובלי חרתים ﬠרבים וﬠל כך היתה גאוותם. וכשהיה בא פקיד הברון למושבה - היו השניים מתייצבים לפניו ומצהירים, כשהאחד מאשר ומחזק דברי קודמו (כדוגמת השדכן וﬠוזרו), בזו הלשון: "אלﬠיין גיחלישﬠט, אלﬠיין גיחסידﬠט, אלﬠיין גירג'דﬠט". (בﬠצמנו תלשנו, בﬠצמנו קצרנו, בﬠצמנו הובלנו הגורנה). ומתוך שהיו תמיד יחד ואין האחד זז בלי השני - "הלבישו" את שמותיהם לתרצה ואזרח שגם הם לא זזו האחד בלי השני.
גם לביה"ס הלכו יחד ולאותה כיתה. אגב, אבא לא היה מחסידי גני הילדים. הגננות של אז (אם בכלל היו) לא היו די טובות בﬠיניו, במיוחד הﬠברית שבפיהן, ולכן לא נשלחנו לגן. ואולם כדי שלא נהיה בטלים, חלילה, מלימודים כלשהם - היינו מלמדים הגדול את הצﬠיר ממנו, קרוא וכתוב. וכך נכנסנו לבית-הספר "גאונים" מושלמים.
תרצה היתה שקדנית וחרוצה בלימודים וגם בﬠבודה. ואזיקה - אהב להתפּנק במקצת והיה מנצל
את שקדנותה ונﬠזר לﬠיתים בשﬠורים שכבר הכינה. לימים, כשﬠברה המשפחה (רק ההורים ﬠם
שני הקטנים) לירושלים – למדו השניים בבתי-ספר נפרדים. תרצה למדה בבי"ס למל
ואזיקה - בתחכמוני. ﬠד שﬠברו לגימנסיה רחביה ושוב היו ביחד ובאותה כיתה.
ובאשר לﬠבודה, גם בזאת, כאמור, היתה תרצה חרוצה וזריזה. ﬠוד בהיותה קטנה (חמש-שש) היתה ﬠושה שﬠות רבות בבירור חיטה וﬠדשים לתצרוכת הבית. את כל כמות החיטים, לכל השנה כולה, ללחם ולבורגול, היינו נאלצים לברר ביד לפני הטחינה. וכן כמות די מכובדת של ﬠדשים שהיו ﬠולים ﬠל שולחננו, בנוסחאות שונות (ככל שניתן), כמﬠט מדי יום ביומו. היינו יושבים סביב שולחן האוכל הגדול שבמרכזו הושמה ﬠרימת חיטים או ﬠדשים, כשכל אחד גורר ומפזר ﬠל גבי השולחן מקצת הגרﬠינים, מלקט ומוציא מתוכם גבשושי ﬠפר, אבנים, זרﬠי ﬠשבים ושאר "מרﬠין בישין". תרצה היתה ﬠושה במלאכה זו בשתי ידיה בזריזות רבה ואיש מאתנו לא הצליח להתחרות בה. וכדי שלא יחמקו להם, פה ושם, גופיפים בלתי רצויים וישארו בין הגרﬠינים המבוררים - הנהיגה בירור חוזר וקראה לפﬠולה זו "להסתכל" והיתה שואלת: "הﬠדשים האלה כבר מיסתוכלים?" בקיצור, תרצה הקטנה היתה מנצחת ﬠלינו הגדולים הﬠושים במלאכת הבירור.
סיפרתי ﬠל בירור החיטה, אספר גם מה קדם לבירור.
את החיטה שהיתה משובשת, לﬠיתים בכמויות גדולות, זרﬠים שהיו קרויים זוואן
וטרדאן - היו מנקים מהזרﬠים הללו ﬠ"י רחיצה. וכך נﬠשתה המלאכה: ﬠם בוקר יורדים אל
המﬠיין. החיטה ﬠל גבי החמור וכן הכלים, דוד וגיגית נחושת ומחצלת או שתיים. את הדוד
ממלאים מים, מכניסים לתוכם ﬠפר, ביד נדיבה וללא קימוצים ולבסוף - חיטה. משקיﬠים יד
ﬠד המרפק לתוך "מרק" סמיך זה ובוחשים בו זמן מה ﬠד שזרﬠי הﬠשבים הקלים מהחיטה, ﬠולים
וצפים ﬠל פני המים הכבדים בשל הﬠפר שהושם לתוכם ואילו החיטה שוקﬠת מטה. ואז שולים
ומוציאים - בכף היד או בפיסת פח חרורה - מכשיר מﬠשה חושב שהותקן במיוחד לכך - את
הזרﬠים הצפים. ﬠל פﬠולה זו חוזרים מספר פﬠמים ﬠד שלא נותרו כמﬠט זרﬠוני ﬠשבים, מוציאים
את החיטה אל הגיגית, שוטפים וחוזרים ושוטפים במים נקיים, ופורשים ﬠל המחצלת לייבוש. כך
היתה החיטה מוכנה לבירור כמסופר לﬠיל. אך בכך לא תמה הפרשה. יש לטחון את החיטה לקמח.
בסמוך למושבה, בואדי, באחד מאשדות המים הקרוי ﬠד היום "הטחנה", אם גם אינה קיימת ﬠוד – היתה טחנה ﬠרבית בﬠלת ריחיים גדולים ﬠשויים אבן בזלת שהיו מונﬠים בכוח המים. הטכניקה של הטחנה לא היתה מסובכת וגם "המנוﬠ" היה פשוט ביותר. היה זה גלגל ﬠץ גדול שהותקן מתחת למפל המים, מסתובב בכוח הזרם ומניﬠ את רכב הריחיים. מוט ﬠץ שהיה הטוחן תוקﬠ בין שלבי הגלגל, היה המפתח הפותח ומפﬠיל את הריחיים או סוגר וﬠוצרם. הטחנה ﬠצמה - מבנה אבן לא גדול מחובר אל צלﬠ הואדי ורצפתו מטוייחת למשﬠי. הריחיים נתונים בתוך שקﬠ גדול המהווה מﬠין תﬠלה מסביבם - בית הקיבול לקמח. את הגרﬠינים שופכים לתוך משפך ﬠץ מרובﬠ התלוי מﬠל הריחיים, גזר ﬠץ מחובר בקצהו האחד אל המשפך וקצהו השני נוגﬠ באבן הרכב ומטלטל קלות, ﬠ"י תנוﬠת האבן, את המשפך וﬠוזר לגרﬠינים לצאת מﬠט מﬠט מתוך הפתח שבתחתית המשפך - אל הריחיים. ﬠם צאת אחרון הגרﬠינים: חיטה, תירס, דורה או שﬠורה - היה הטוחן דוחף את המוט אל בין שלבי הגלגל המניﬠ - והמכונה נﬠצרת. פשוט וקל אבל מצריך כמה שﬠות טובות לטחינת שק אחד. גם איסוף הקמח היה פשוט וקל. אחרי שנגרף והושם בשק, היה הטוחן נכנס ברגליו היחפות (בודאי רחץ אותם אי פﬠם, הלא מים לא חסרו לו) אל תוך תﬠלת הקמח, ומטאטא בפיסת ﬠור בﬠל־חיים (אולי חתול) את שארית הקמח אל תוך השק (חבל ﬠל כל טיפה). נשמﬠ לא נﬠים ביותר אבל... הלחם - שנאפה לאחר מכן בבית - היה כבר משוחרר מכל מגﬠ ידים ורגלים ושאר ירקות.
הטחינה, כאמור, היתה איטית מאוד ואם ﬠוד נתמזל מזלך והיה תור גדול בטחנה - שהרי גם שכנינו מהכפרים הסמוכים היו באים לטחון - היה זה בילוי נﬠים בחברה טובה של ﬠרבים וﬠרביות. הם היו אופים פיתות דקיקות טﬠימות ואנו סﬠדנו ﬠמם יחד, משוחחים ומאזינים לסיפורי אלף לילה ולילה שבפיהם. לא אחת היינו מבלים יום שלם בטחינת שק קמח וגם לי הזדמן להנות מבילוי כזה.
כל זה היה בחורף, כשהואדי היה מלא מים והזרם במפלים חזק. אבל בקיץ היו הﬠרבים - שברשותם היה מﬠיין הדרדרה ממנו זרמו המים אל הואדי ואל הטחנה שליד מטולה - מטים את המים להשקות שדותיהם. הואדי כמﬠט יבש, והטחנה שבתה. היה ﬠלינו לנדוד ﬠם שקי הבר הﬠמוסים ﬠל גבי אתונות, אל החצבאני לטחנת הכפר ר'ג'ר, מהלך שﬠתיים ויותר ממטולה.
משהובא הקמח הביתה - היה זה כבר מתפקידה של אמא לאפות לחם. ולא היה זה תפקיד קל כלל וﬠיקר. תנור ﬠשוי לבנים היה לנו ובית קיבולו - כ־20 ככרות לחם. אמא היתה מסיקה את התנור בקאראמות (שרשי סידריות) שהיו כפריי הסביבה מביאים למכירה במושבה. משפסק "ייבוא" הקאראמות - ﬠם פרוץ מלחמת הﬠולם הראשונה - שימש התבון תחליף לתנור.
התבון - כמין קﬠרה גדולה הפוכה ﬠל פיה, בחלקה הﬠליון פתח ﬠגול ומכסה סוגר ﬠליו. כולו ﬠשוי חמר. ﬠם ﬠרב היו מכסים את התבון בשכבה ﬠבה של קאסאל (קש קצר וﬠבה שהופרד מהתבן), או בזבל חצר יבש, ומבﬠירים.
חומר הסקה זה היה בוﬠר אט-אס ללא להבה ﬠד הבוקר ומחמם את התבון למשך כל היום כולו. היה הכפר מפיץ "ניחוחות" התבונים המוסקים, ככל כפרי שכנינו הﬠרביים.
התבון שלנו הושם במבנה כלשהו בפינת החצר ושם היה ﬠל אמא לאפות לחם ולרוב, גם לבשל. לפתיחת התבון היה עליה לגרוף את שכבת הרמץ מﬠל המכסה, להסירו ולהכניס לﬠומקו של התבון את ככרות הבצק לאפיה או קדרת עדשים ובורגול לבישול. אין צריך לומר שהיתה זו ﬠבודה קשה ומפרכת.
כך קיימנו כולנו, למגדול וﬠד קטון, את הכתוב: "בזיﬠת אפיך תאכל לחם".
הבורגול - גם הוא לא ﬠלה ﬠל שולחננו כשהוא מובא מן הצרכניה. היתה
זו "תﬠשיה" כשלﬠצמה. היינו מבשלים את החיטה בדוד הנחושת - למה לא שימש אותנו כלי
נפלא זה - שﬠות ארוכות ﬠד היותה רכה ותפוחה, מיבשים ﬠל מחצלות וגורסים
אחר־כך בג'רושה (ריחיים של יד ﬠשויים אבן בזלת. כיום - משמשים לקישוט גינות). מנפּים
ומפרידים בין גריסי הבורגול הדקים והגסים יותר, לשימוש שונה. אהבנו לזלול מהחיטה
המבושלת בטרם יובשה.
והובלת המים מן המﬠיין. איזה כיף! היה זה אחד הﬠיסוקים האהובים ﬠלי ביותר, החל באיכוף האתון באוכף רחב וכבד, משני ﬠבריו תולים ארגזים ובהם ארבﬠה פחים, ואת רוכבת לך בניחותא מﬠל כל הכבודה הזו במורד הגבﬠה אל המﬠיין. ופתאום איזה מישהו רוצה להקדים ולתפוס את התור למילוי הפחים, מזרז ומריץ אתונו, רוצה לﬠקוף כמו, להבדיל, בכבישי הארץ היום, אבל מי מוכן לתת לו? ומתחיל המרוץ. קודם כל מסתובבים ויושבים עם הפנים אל זנב האתון ומצליפים ללא רחם על חלקה האחורי והיא כבר מבינה את "הרמז" וגם הדרך נהירה לה ואין צורך להנחותה בדהרתה. הארגזים והפחים משקשקים ומצלצלים ומבליﬠים את הצחוק והצריחות של שואבי-המים. מגיﬠים אל המﬠיין - ובכלל אין תור. ואם יש אז מה? כל הﬠסק אינו אלא שתי דקות קודם או שתיים אחר-כך אבל מה שווה ה"אני באתי קודם"?
למﬠשה, ﬠנין הﬠקיפה והדהירה לא נשתנה מאז וﬠד היום. ההבדל הוא רק בﬠוקפים: ארבﬠה גלגלים והגה או ארבﬠ רגליים וזוג אוזניים ארוכות.
אלא שמכל הסיפור הזה ﬠוד אין מים בבית. ובכן, ממלאים את הפחים מים זכים וקרירים מן המﬠיין, מﬠמיסים ﬠל גבי האתון ומחמרים אחריה בדרך הביתה. בﬠליה וﬠם מטﬠן המים - אין רוכבים ואין דוהרים. את המים יש לרוקן אל הטנג׳ה (כד חרס גדול המוצב וﬠומד לו בפינת המטבח) אגב סינון בבד, שאמא היתה מכפילה אותו, ליתר בטחון, שכן המים שרצו ﬠלוקות קטנות אדמדמות וחבל היה לבלוﬠ אותן.