חזרה לתוכן העניינים
את הגורן המוזכרת תדיר בסיפורי "היו ימים", זוכרת אני עוד משנות ילדותי המוקדמות. ולאו דוקא הגורן הקיצית גדושת ערמות התבואה, התבן והמוץ, אלא – הגורן החורפית, הירוקה והחיננית.
עם גשמי היורה היו הגרעינים, אשר נותרו אחרי איסוף היבול ואחרי שכל השטחים עליהם נדושה התבואה טואטאו בקפדנות – נובטים. השטח כולו כוסה מעטה ירוק בגוונים ובני גוונים של נבטי דגנים וקטניות למיניהם, כל נבט וירקותו המיוחדת לו, והפך להיות מדשאה גדולה אחת. טוב היה לבוא למשטח דשא גדול ויפה זה אשר גם שלוליות מים זכים, שנקווּ ממי הגשמים, היו "זורמות" בו בחפזה ואף מהווֹת "מפּלים" זעירים במדרוני הגורן.
הילדים, מתקינים היו טחנות מים מסלילי חוטים (חוטי התפירה היו כרוכים על סלילי עץ), תוקעים אותם על ציר באורך 10-20 ס"מ אל "גדות" הערוץ מתחת ל"מפּל" והמים – מניעים את הטחנה. עיסוק נחמד ונעים ואפשר לבלות בו שעות ארוכות ביום שבת סתוי בהיר וחמים.
ואני – אוי לאותה בושה – אני הייתי פורשת מעסקי הטחנות, לוכדת לי אחת הצפרדעים המקרקרות
בצידי השלוליות ומבלה שעה ארוכה בהכוונת דרכה, אם אל השלולית או מתוכה. מאז ומתמיד אהבתי
בעלי חיים למיניהם ולא בחלתי בכל חי שהוא, אם היה זה עכבר, צפרדע או סתם חיפושית, כולם
כשרים היו להסתכלות ולמשחק.
לימים, כשגדלתי קצת, הייתי מרבה לטייל בגורן רכובה על האתון. מאכפת הייתי את האתון באוכף הרכיבה הקטן בעל הרכובות – זה המשמש את אבא במסעיו לראש-פנה ולא בזה הגדול והרחב המיועד להובלת מים מן המעיין – והייתי דוהרת על אתוני, מעשה "פרש", הלוך ושוב לאורכה של הגורן. לעתים נגלתה לי פטריה מציצה מתחת לתלולית קש שנשתיירה מהקיץ, ואז הייתי מאיטה את קצב הדהירה ובולשת, לא תמיד בהצלחה, אחר פטריות.
כל זה היה, כאמור, בימי הילדות. אולם משגדלנו קבלה גם הגורן משמעות אחרת לגבינו, וכאילו
גדלה עמנו יחד. שוב לא מצאנו ענין בשלוליות המים ובספיחי היבול הירקרקים של הגורן
החורפית, ועם ראשית הקיץ משהוחל "איכלוסה" בגדישי הקטניות, בערמות שעורים, שבולת-שועל, חיטים
וחומצה – לא היו לנו ימים טובים כימי הקיץ הארוכים, תרתי-משמע, שנמשכו כמעט עד בוא הגשמים.
מרבים לספר בלילות הקיץ על הגורן ואני אהבתי דוקא את י מ י הקיץ על הגורן. את העבודות למיניהן. החל בהעמסת התבואה בשדה על עגלת סולמות, כשמכפילים ומשלשים את גובהה ורוחבה בעמירי התבואה ומובילים הגורנה, ואז, כשכל היבול, גדישים גדישים גדולים מאוד וגדולים פחות, ממלאים את הגורן למן הקצה ועד הקצה – מתחילה מלאכת הדיש. וכי יש תענוג גדול מאשר לעמוד זקופת קומה על המורג, רגל שמאלה קדימה (ליציבות), לאחוז בשוט ובמושכות, לדפוק בסוסים ולהריצם על ה"טארחה" סביב לערמה הגבוהה?
יהודה ואני – בשנות העשרה המוקדמות שלנו וכשגדל עמנואל הצטרף גם הוא – עשינו לילות כימים במשך כל חדשי הקיץ בדיש, זריה, ניקוי ואיסום היבול כולל התבן והקש.
ומיהו זה ואיזהו אשר המציא את הקומביין? מה טעם באיסוף היבול תוך שעות מעטות מבלי שתראה ותחוש כיצד יוצא הגרגיר מגלימתו?!
עם סיום הלימודים בביה"ס, צצה מיד שאלת ההמשך. כאן עלי לציין שבאחד הימים, בתחילת שנת לימודים, משכו אותי באוזני, הרימוני והעלוני לכיתה גבוהה עם ילדים גדולים ממני בשנים וכך סיימתי לימודי יחד עם יהודה.
הוצע לאמא ע"י ח.מ. קלווריסקי לעקור, לחדשי הלימודים, תל-אביבה אתנו הילדים ועם בנותיו שלו, להמשך הלימודים בגמנסיה הרצליה. אמא קבלה ברצון את ההצעה אבל אבא התנגד לכך בכל תוקף בטענה שהעיר תרחיק אותנו מעבודת האדמה (אולי צדק בכך, שכן תרצה ואזרח שגדלו ולמדו בירושלים, לא פנו לחקלאות).
אבל פטור בלא כלום אי אפשר. הוחלט, איפוא, על המשך הלימודים בבית. שולחן גדול הוצב במרכזו
של חדרנו, חדר הילדים, מעליו תלויה ומשתלשלת מן התקרה מנורת נפט – שכן הלימודים בחלקם
התנהלו בשעות הערב, ביום היה עלינו ללמוד גם עבודת האדמה, כיצד חייב אדם להוציא לחם מן הארץ.
כרגיל, ניגש אבא מיד לפעולה. עוד באותו חורף נתן עינו בשטח אדמת בור, לא גדול וללא בעלים, זרע בו (בשכירות) שעורה ובבוא עת הקציר – שכר פועל מגרי הצדק שהיו במושבה שקצר את השעורה בחרמש. יהודה ואני, מגובי יד עשויים עץ תוצרת בית בידינו, גובבנו את השעורה הפזורה בשדה שהיה זרוע אבנים ורגבי עפר ובשל כך קוצצו מרבית השיבלים מן הקש ונשארו טמונות בין הרגבים. בקיצור, היתה זו "חקלאות מתקדמת" ביותר. אבל אין דבר. הנסיון הצליח. והא ראיה – לשנה השניה קבלנו מכסת קרקע כשל כל אכרי המושבה והפכנו להיות חקלאים מן המנין.
מכסת הקרקע כ-300 דונם, היתה מפוצלת לכמה וכמה חלקות בשטחים, בכיווּנים ובשמות שונים. היה שטח המרג'. מרג'-עיון שכעת רק מסתכלים עליו מרחוק. בחלקו – אדמת מישור דשנה ונקיה מאבנים ובחלקו המזרחי הגובל בהר וקרוי כיתף (כתף) – זרוע אבנים שהיה עלינו לסקלן. דרומית למושבה לכיווּן כפר-גלעדי, היתה חלקה הקרויה אדמת-המים ובפי האכרים – וואסר בודען, הגבעה המאכלסת כיום את כפר-גלעדי היתה חלקתנו הקרויה אדמת-ההר, מעבר לואדי בקרבת איבל (אבל בית מעכה), היתה הזיקרה והיתה הכורדיה והיתה החכורה, אדמתה סידית וגידלנו בה קטניות: עדשים או כרשינה (קטנית דומה בגודלה לעדשים ומשמשת למאכל הבקר). ועוד היה הכרום והכתים. החמרה – כיום מעיין-ברוך – אדמתה מישורית אדומה, מרוחקת ביותר (גובלת בחצבני), לא היתה מחולקת בין האכרים. לימים, באו כמה משפחות צעירות למושבה, קבלו קרקעות ועיבדו גם את אדמת חמרה. יהודה הצטרף גם הוא אליהם. היה יוצא לשדה מבעוד לילה כדי להגיע – לאחר שעתיים רכיבה כשהסוסים גוררים את המחרשה ונושאים על גבם את שקי הזרעים – ולהתחיל בעבודה עם אור היום, שאם לא כן מה אפשר היה להספיק בימי החורף הקצרים?
ואם לא די בכל הקרקעות ושמותיהם שהזכרתי, היו עוד חלקות בלתי מעובדות מאדמת
תל-חי (אז – טלחה), וגם לשם הגענו. בקיצור, התאבון לקרקע היה גדול ועבודה לא חסרה.
בחורף בעונת הזריעה, היה יהודה הפלח ואני – רק ה"עוזרת" שלו.
עם ערב כשהיה חוזר מהשדה, היה מחליק ויורד מעל הסוס ונכנס הביתה לשתות קודם כל, את ספל הקקאו שלו. ספל אדירים היה זה. ואמא עומדת על גבו ומאיצה בו לשתות עד תום. תפקידי אני היה להתיר את הסוסים, להוריד רתמותיהם, להכניסם לאורווה, להאכילם ולהשקותם. אהבתי את הסוסים ואהבתי לטפל בהם.
משהחל האביב ממשמש ובא, היתה מתחילה עונת העבודה בשדה גם בשבילי.
קודם כל יש לעשב את שדות החיטה. ועד שגומרים עם העישוב – וכבר מבשילים העדשים והכרשינה ומתחיל התליש. את הבקיה היינו קוצרים במגלים ולרוב גם את השעורה אם היתה נמוכה. השבולת-שועל והחיטה, נקצרו במערמת (שיא הקידמה והשכלול). את כל אלה יש לערם, להעמיס ולסדר על עגלת הסולמות. סידור התבואה על העגלה היתה ממש מלאכת מחשבת; וכן הובלתה בדרכים עקלקלות זרועות אבנים ומרוחקות מהגורן.
עד שאנו מסיימים עם כל הנ"ל – מבשילה החומצה ומתחיל התליש מחדש ואחריו קטיף הדורה והתירס הקרוי דורה צהובה – להבדיל מהדורה הלבנה. את התירס זרענו, לרוב, בשטח המרג'. לפני הבשלתו היה עלינו לקטוף ולהוריד את השבשול (תפרחת). מקובל היה שתפרחת זו מפריעה לגדילת הקלחים ומפחיתה ע"י כך את היבול.
בשבתות – הולכים לשדות התירס, קוטפים קלחים בעוד גרעיניהם רכים, צולים ואוכלים להנאתנו. וכיצד צולים? פשוט מאוד; מלקטים בשדה גללי בקר יבשים, מבעירים בהם אש, ועל גחלי הגללים צולים את הקלחים. וכל צורת בישול אחרת לא תשווה בטעמה וניחוחה לתירס הצלוי על גחלי הגללים. בדרך זו קולים היינו גם שיבלי חיטה בטרם הבשילו וגם חומצה בתרמיליה בעודה ירוקה.
שדותינו כולם, גובלים היו בשדותיהם וכפריהם של שכנינו בני דודנו ישמעאל.
היחסים בינינו לבינם היו טובים, אלא שלפעמים היו הם חומדים את יבול שדותינו ומנסים להנות ממנו. היתה על כן שמירה קפדנית. שומרים רוכבים סובבו בשדות יום ולילה. גם על הגורן היתה שמירה שכן הגורן גבלה בואדי שהוא מטבעו פירצה הקוראת לגנב. ואולם, בשל ריבוי הגדישים, לא די היה בשומר או שניים והיו האכרים לנים כל אחד ליד גדישיו, וכך גם יהודה. אלא שהלילה חולק בין שנינו. מתחילת הערב הייתי אני שומרת, בעיקר על הסוסים שהיו נוגסים להנאתם מערמת שבולת-שועל. אותן שעות היה יהודה עם יתר בני הבית, מסובים אל השולחן, המיחם המהביל מזמזם עליו חרישית, שותים תה וקוראים בספר. היו אלה שעות מנוחה ועיון בספרים. בין עשר לאחת-עשרה – היה בא ללינת לילה. ואז, רכובה על אחד הסוסים, הייתי יורדת עמם אל המעיין להשקותם ומשם הביתה. איך העזתי לרדת לבדי – למען האמת לא לגמרי לבד כי הסוסים היו אתי – בחשכת הלילה אל המעיין, מהלך 10-15 דקות מהמושבה – אינני יודעת. מסופקתני אם כיום הייתי מעזה אבל אז לא ידעתי פחד, או יותר נכון, לא רציתי לדעת פחד.
זכור לי מקרה אחד. יצאתי לבדי עם אור הבוקר, לשדה המרוחק מהמושבה, מהלך חצי שעה, לתלוש עדשים. הייתי בקצהו האחד של השטח (כ-30 דונם) והבחנתי בדמות שנראתה לי כערבי עטוף עבייה שחורה וכפיה לבנה לראשו, יושב על האדמה בקצהו השני של השדה. בכל המרחב הנראה לעין לא היתה נפש חיה. ככל שהסתכלתי בדמות נראה היה לי לבטח שזהו אדם אלא שלא יכולתי להבחין אם פניו או גבו מופנים אלי ואם גם הוא רואה אותי. לא תהיה זו אמת אם אומר שלא פחדתי, אבל הגאווה העצמית וההרגשה שאני יכולה וצריכה להתגבר על כל מכשול – לא הניחו לי לסגת ולחזור הביתה. המשכתי לתלוש ולבלוש אחר הדמות שנראתה מפנה ראשה ימינה או שמאלה. כעבור זמן מה, שנראה לי רב מאוד, עלתה והתעופפה מתוך הדמות צפור גדולה. היה זה נץ או עוף גדול אחר בעל נוצות שחורות ולבנות שישב על סלע בשדה. מרחוק ובשעת בוקר מוקדמת וערפילית – נראה היה לי כאדם.
כך קבלתי אישור לעמדתי המוחלטת שיש להתגבר על פחדים בכל מקרה ובכל תנאי.
אך נחזור אל הגורן ואל הסוסים.
בשבתות, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי מובילה את הסוסים אל המעיין, דלי ומברשת בידי, רוחצת אותם
למשעי ואל הגורן למלא כרסם שבולת-שועל. נהניתי ממראם הנקי ומבריק של הסוסים. והסוסים – גם הם נהנו
מרחיצה שבתית זו, שאחריה באה מנוחה של יום תמים ברובו ליד ערמת השבולת-שועל.
הארכתי בתיאור עבודות האסיף ואף-על-פי-כן לא סיפרתי גם מקצת מן המקצת מכל מה שזכור לי והיה חביב עלי באותה תקופה נפלאה.
הייתי הנערה היחידה מכל בנות המושבה שעבדתי בשדה ובגורן. החל מחודש שבט, עונת העישוב ועד חשון גמר האסיף, לא הייתי בבית פרט לשבתות וחגים. ואם גם "הדבקתי" לעצמי את הכנוי "עוזרת" – זה לא היה בדיוק כך. עבדתי יד בידעם יהודה בכל עבודה שהיא ולעיתים גם היינו מתייעצים וקובעים ביחד מה לזרוע בשדה זה ומה באחר.
גם אם הארכתי, כאמור, עלי עוד לספר על תליש החומצה, שזהו פרק מיוחד במינו ואין לפסוח עליו.
לא זו בלבד שגבעולי החומצה הקשים והחמצמצים סודקים בכפות הידים עד זוב דם וצורבים
בחמיצותם – ידינו אנו, כבר היו מחוסנות נגד צרבנים אלו – יש לתלוש בעוד הטל בשדה והצמחים
לחים, שאם לא כן נושרים רבים מהתרמילים וגרעיניהם ונשארים בשדה. היינו תולשים בשעות הבוקר
המוקדמות ולעיתים, אם מיקום השדה איפשר זאת, גם בשעות הערב ולנים בשדה.
תליש החומצה האחרון שלי במטולה (בשנה שלאחריה כבר הייתי באילת-השחר), היה בזיקרה. שדה בקרבת הכפר איבל. עם רדת הערב יצאנו יהודה, עמנואל ואני. שכננו האכר, נילווה גם הוא אלינו לתלוש בשדהו. ירדנו בריצה, בציחקוקים וקולנות אל הואדי. עוד אנו מדלגים מאבן לאבן וחוצים את מימי הנחל בדרכנו אל השדה שמעברו - נתקף שכננו (שמנמן וכרסתני במקצת) פחד, והחל מבקש שלא נקים רעש באומרו: תומער אגנב פּוּפטדארטען (שמא גנב ישן שם). מובן שהוא השיג את ההיפך ממה שביקש, כי מיהו שיכול להתאפּק ולא להתפקע מצחוק לשמע משפט מבריק כזה? אותו ברנש כבר לא יצא עמנו לתלוש חומצה בלילה.
הגענו לשדה, תלשנו כמה שעות טובות עד שקיעת הירח ב-11 בערך, תקענו שני מוטות באדמה, מתחנו עליהם שק אחד שנמצא לנו בשדה – והכרזנו שזהו אוהל ללינת לילה. חלק מהשעות המעטות שנותרו לנו לשינה "ביזבזנו" בציחקוקים והלצות על חשבון האוהל שהקימונו מניה וביה ובלי "השקעות" מרובות.
עם שחר "יצאנו את האוהל" קצת קפואים מצינת השעות הקטנות של הלילה. תלשנו במרץ ובזריזות (גם כדי להתחמם) עד שיבש הטל בשעה תשע בערך ו...הולכים הביתה לנוח.
מקום מנוחה מיוחד ונחמד היה לי. זוחלת הייתי אל מתחת למיטה, משתטחת על אריחיה האדומים, מבריקים וקרירים של הרצפה, ו"בולעת" את הספר שבידי. אהבתי את האפלולית, השקט ובעיקר הפרטיות של ה-מתחת למיטה. אפילו זבוב לא העז לחדור לפינתי זו.
עם השינויים שחלו ב"מעמד" המשפחה – לא עוד מורים, אלא מורים וחקלאים – היה צורך גם בשינוי הדיור, החצר ומבני המשק. קבלנו, איפוא, דירה גדולה בת חמישה חדרים לצרכי שני ה"סקטורים" ובעיקר – חצר רחבת ידים, רפת גדולה וגם המגרש מאחורי החצר – היה כפול משאר המגרשים; וזאת לאו דוקא בזכות "עיניים יפות" אלא – בשל השכנות למגרשיהם של בית הרופא ובית הפקידות שלא נזקקו למגרשים ומבני משק.
חלקו העליון הסמוך לחצר היה – ככל המגרשים הצמודים לחצרות – זרוע סלעים ולא ניתן לעיבוד; רק פה ושם בין הסלעים, היו שלשה עצי זית ושבעה עצי תאנה מעזבונם של הדרוזים בעלי הקרקעות לשעבר.
לגבי דידי היוו עצי התאנה עיסוק נעים ושכרו בצידו. בקיץ, עת הבשילו פירותיהם, יורדת הייתי עם אור היום אל העצים, סל גדול בידי ובו פרוסת לחם, מטפּסת על העצים וקוטפת תאנים בשלות, עסיסיות וקרות כקרח. את היפות שבהן בלעתי בעודן בכפי, אלא שחזקה עלי מצוותה של אמא לא לאכול תאנים "על בטן ריקה" ופרוסת הלחם שבסלי, הצילה אותי ממה שעלול היה, חלילה, לקרות אילו היו התאנים נבלעות בלי הלחם. סל מלא תאנים הייתי מביאה יומיום הביתה; וכשלא הצלחנו "להתגבר" עליהן בעודן טריות – ייבשנו את הנותרות והיו לנו תאנים מיובשות תוצרת בית.
עצי הזית, גם הם הניבו פריים בשפע ולא חסרנו זיתים טובים כל השנה כולה.
גם מטע שקדים היה לנו. נטענו אותו בחלקו המישורי המרוחק מהחצר, של המגרש. את האבנים הזרועות בשטח, סיקלנו וגדרנו בהם, כמקובל, את השטח כולו.
המטע – כ-10 דונם – היה באותה תקופה ובאותם תנאים, ענף משקי בעל חשיבות. השקדים – מהזן "פרינציסה" שקליפתו רכה ותוכו מתוק וטעים.
גן השקדים שלנו היה מעובד ומטוּפּח, אבל היבול לא היה רב. הפרי בחלקו, נקטף ונאכל, ע"י כל עובר ושב, בעודו ירוק ורך ולכלל הבשלה הגיע רק חלק קטן מהפירות.
עם צאתנו את מטולה, נוסף גם מטע השקדים אל כל ה-נכסי-דלא-ניידי שטיפחנו והשארנו ללא תמורה.
ואם את שטח המטע היה עלינו "רק לסקל" מאבניו – היו בגינה שלפני הבית גם סלעים והוצרכנו לעקרם במוט ברזל. המוט היה עבה וכבד, מחודד בקצהו האחד ושטוח בקצה האחר; השתמשנו בשני הקצוות חליפות לפי הצורך. גם מוט דק וקל דמוי את חפירה קטן היה לנו ובו עקרנו סלעים לא גדולים ולא עמוקים במיוחד. כן שימש לנו המוט הקטן לגילוי הסלע לעומקו, מתחת לפני הקרקע. אהבתי להכות במוט ול"פצח" את הסלע והייתי מלאת גאווה כשהצלחתי לעקרו מן השורש.
בגינה נטענו שני עצי תות וזאת – כמזון לתולעי המשי. הלא גם הם בגדר "גידול" שיש להתנסות בו; ואמנם התנסינו. כמה עשרות (ואולי מאות) פקעות של תולעת המשי היו לנו ואנחנו גידלנו וטיפחנו אותם עד אשר... אינני זוכרת מה עלה בגורלם, אבל בגדי משי לא היו לנו; בזאת אני בטוחה.