חזרה לתוכן העניינים
הייתי לבדי בבית שעה ששמעתי צעקות מן החצר. רצתי אל הרפת משם בקעו זעקותיו של עמנואל, אבל לא יכולתי לאתרו. הייתי אובדת עצות. עוד אני רצה ממחסן אחד לשני (שני מחסנים קטנים היו משני עברי הכניסה לרפת ובהם מזוות לאיכסון אספקה לבהמות) - הבחנתי בנעליו של עמנואל מבצבצות ונדחפות מעלה מתוך המזווה. התחלתי מושכת ברגליו ועוזרת לו לצאת ובכוחות משותפים יצא מן "המלכודת".
עמנואל היה כבן 7-8 וכבר היו לו "חובות" עבודה במשק (אז עוד משק עזר). אחת מהן - האבסת האתון.
מתכונותיו של מזווה, שהוא גם מתרוקן לפעמים; אותה שעה לא היו בו הרבה שעורים בקרקעיתו וכשהתכופף "האיש" אל תוכו לשאוב מלוא הכלי שעורים - נשמט הכלי מידו ונפל פנימה ובעקבותיו עמנואל כשהוא עומד על ראשו (לא נעים, אבל זה מה שקרה). הוא אמנם זעק אבל לא איבד עשתונותיו והצליח איכשהו להפוך את הכלי על פיו ולהשעין עליו את הראש. וכך ביצבצו הנעליים ואחריהם, קצת בעזרתי, יצא מן הפח. לא קשה לתאר איך הוא נראה. כולו אדום כסלק, מהאוזניים והנחיריים ביצבצו שעורים אבל... אין דבר. מאז ועד היום - רבים העומדים על הראש וסבורים שזה טוב לבריאותו של אדם.
★
שעת בין ערבים. מלאנו עגלת חציר בשדה (לא כבוש. עדיין איש לא שמע שחציר כובשים לחבילות).
חמישה היינו בשדה: פועל בשם קסלמן שעזר לנו במילוי העגלה, חברה מספסל הלימודים, יהודה, עמנואל ואני. עמנואל כבר שכב שרוע בתוך החציר הריחני במעלה העגלה הגבוהה, כשקסלמן זרק את הקילשון אל העגלה ותקע אותו ישר... אל זרועו של עמנואל. הוצאנו את הקילשון מהזרוע והחור שנתהווה מהשן הדוקרת - נמלא אט-אט דם. דהרנו הביתה, הורדנו את הפצוע מהעגלה ורצנו, כשחברתי ואני גוררות אותו בזרועותיו, ישר אל המרפאה שם הוגשה לו עזרה ראשונה.
עד היום אינני יודעת איך "הצליח" אותו קסלמן לתקוע את הקילשון בזרוע ולא, חלילה, במקום פגיע יותר. אכן, יש נסים בעולמנו. ומי יודע מה היה אלמלא נתברכנו בהם.
★
את הסוסים והפרדות היו שולחים, לעתים, למרעה. אך כדי שלא יעברו את התחומים שהוקצו להם - היו כובלים את רגליהם הקדמיות בשרשרת ברזל נעולה במנעול.
השרשרת קסמה לו לעמנואל, ואחרי שבדק אותה מכל עבריה ובוודאי גם ספר את חוליותיה - ניסה את יעילותה על רגליו הוא. לרוע המזל נשבר המפתח ואי אפשר היה להתירו מכבליו.
גורר את הכבלים על רגלו האחת (השניה הותרה), הובל אל המפחה, מרחק חצי הק"מ מן המושבה, ובעזרת הנפח ומסורו שוחרר ה"אסיר".
★
שטח אדמה, בקצהו המערבי של מרג'-עיון, היה ספוג מים רבים כל החורף כולו, ומשום כך הניחו לו להצמיח, מדי שנה, תלתן בר.
השטח הקרוי "שרקיה", חולק לחלקות שוות וכל משק קיבל את חלקתו לפי הגרלה והיה קוצר (בחרמשים) את התלתן ומייבשו לחציר.
נסענו בעגלה לאותה שרקיה, יהודה נוהג בסוסים ואנחנו עם עוד ילדים מחברינו, ממלאים את העגלה. לפתע התחשק לסוסים לדהור במורד המושבה בכווּן המרג', מבלי שיהודה הצליח לעצור בעדם. העגלה החלה להתפּרק; הלוח הקדמי נפל על רגלי הסוסים והדהיר אותם עוד יותר; גם יתר הלוחות איבדו את מקומם הקבוע והחלו מרקדים ומתכננים לקפוץ ולהשתחרר מהעגלה - כשמיודענו קסלמן צץ והופיע מאישהו אל מול פני הסוסים ועצר בעדם. שטף מילות הנזיפה והתוכחה בנוסח: "איך העזת למלא את העגלה ילדים כשאינך יודע לנהוג בסוסים", ואיך... ואיך - זרם, כמעיין המתגבר מפיו של קסלמן. שכח מיודענו הנכבד שגם לו קרתה, לא מכבר, תקלה (ובודאי לא אחת). ובכלל, מה היה על הנסים לו ישבנו כולנו בבית ולא "העזנו".
★
לא תמיד היה רופא במושבה, וכשלא היה - היינו נזקקים לרופאים שכנים. שני רופאים, ערבים נוצרים, היו בשכנותנו. האחד, ד"ר אמג'ילה, בוגר אוניברסיטה צרפתית בביירות, לובש פרנג'י וחובש תרבוש מגוהץ, היה בא למושבה פעמיים בשבוע ממקום מגוריו ג'דידה "העיר", כשהוא רכוב על סוסו, השמשיה בידו וכולו אומר הכרת ערך עצמו.
השני - ד"ר אמין, בוגר הקולג' האמריקאי בביירות ולזכותו גם תוספת השתלמות באמריקה. אדם אינטליגנטי, שקט ונחמד ככל אנשי כפרו דיר-מימס, היה הד"ר אמין.
לא זכור לי אם ביתנו נזקק אי פעם לרופאים הללו, עד שיום אחד מגלה מישהו מבני הבית שאין מראיה של תרצה כתמול שלשום. מסתכלים ומבחינים באחד מנחיריה שנראה נפוח ומשהו צהבהב בפנימו. הילדה הובאה למרפאה והד"ר אמג'לה שלף מניה וביה, את ה"משהו" שלא היה אלא גרגר חומצה שתרצה הכניסה ודחפה לתוך הנחיר ומשלא יכלה להוציאו, החרישה ולא סיפרה דבר. ובינתיים עשה הגרגר את שלו, תפח והחל מתליע ומוכן לנביטה.
הד"ר אמג'לה הנכבד, למרות שקיבל שכר בעבור ביקוריו במושבה - דרש וקיבל 20 פרנקים צרפתיים, טבין ותקילין, בעד הוצאת החומצה מ"מחבואה" שכן היה זה לדבריו, "אופרסיון" (ניתוח).
★
תמיד השתדל אבא להכניס שכלולים במשק. לרכוש כלים מכלים שונים, להגדיל את האינוונטר החי וכיו"ב. את מרבית משכורתם (שלו ושל אמא) השקיע במשק ולא תמיד היה זה רנטבילי. אחרי הכל, הוא היה מורה ולא חקלאי. ומדריכים ויועצים לא היו לו.
את הפרות - היו כבר פרות ולא פרה - היו מאביסים בכרשינה, בקיה או פולים (איש לא שמע ולא ראה מין יצור הקרוי תערובת להאבסה). היו שורים את הקטניות במים במשך שעות עד שתפחו וספגו את מי השרייה, וליתר יעילות - גם גורסים לחצאין ובמיוחד את הפול, הקטנית הגדולה. לכך שימשה הג'רושה. אך כל זה טוב ויפה כשיש פרה אחת או שתיים ולא "עדר" בן 5-6 פרות דמשקיות וולדותיהן, שצרכו כמות גדולה של מזון. ובכלל, מי מוכן לשבת על הרצפה ולסובב את ידית הריחיים? צריך לקנות מגרס. נוסעים, איפוא, לחיפה לקנות כלים נחוצים במשק וגם כלי "מותרות" כמו המגרס.
הנסיעה - אבא ויהודה, כרגיל - לא כל-כך פשוטה כפי שהיא נשמעת. מגיעים איכשהו ברכיבה או ברגל, גם זה קרה לא פעם, לצמח ומשם ברכבת לחיפה העיר. קונים מחרשה (סוק), מערמת (מכונת קציר), מגוב ו...מגרס (איזה כיף!). חוזרים באותה דרך - לא ארוכה ביותר, בסה"כ הלוך וחזור, 5-6 ימים - ואילו הכלים, נשלחים בסירת מפרשים מחיפה לצידון ומשם אלינו למטולה. החצר מתמלאת כלים חדישים ומשוכללים, ממש לא יאומן.
והמגרס - הוא שוכן כבוד במרפסת הבית וכולנו, לפי התור, מתכבדים בסיבוב הידית והפעלתו, מסתכלים ונהנים למראה גריסי הקטניות הנשפכים אל תוך הפח וכשזה כבר מלא וגם העין שבעה מראות - מניחים לו למגרס לנפשו ופורשים איש-איש לעיסוקו. ואז מגיע "תורו" של אזרח הקטן (2-3) והוא ניגש, בודק את הכלי מכל עבריו, מגלה את גלגלי השיניים המפעילים את המגרס עם סיבוב הידית, מכניס את אצבעו ביניהם ומסובב בידית "רציתי לראות מה יהיה" טען לאחר מכן. האצבע נתפסת ולקול צעקותיו באים הכל בריצה מישהו תופס בידית ומסובב כדי לחלץ את האצבע - אך, מעשה שטן, האצבע נתפסת בשן שניה. הסיבוב היה בכיווּן הלא נכון.
איזה מזל שהרופא ומרפאתו שוכנים על-יד ביתנו ממש.
★
את "הקריירה" שלי ברכיבה התחלתי, כמסופר, בדהירה על גבי האתון, עוד בהיותי ילדה ובטרם היה לנו משק וסוסים. זמן רב שימשה לי אתוננו אמצעי תחבורה בלעדי גם ל"מסעות" גדולים מאשר על הגורן או אל המעיין. גם כשהוזמנתי כמלווה לגב' דינה נורמן, אשתו של ד"ר נורמן וחובשת במקצועה.
הגב' נורמן היתה מוזמנת - במקום רופא גבר - אל בית הנשים של חג' אברהים, שהתגורר בקרבת הכפר חייאם (כיום בלבנון). היה זה ערבי עשיר ומכובד, זקנו שחור עשוי ומסורק למשעי (היו מרננים שהוא צובעו). כשהיה יוצא רכוב על סוסו - היה שומר-ראש הולך, או רץ לפניו. בביתו של חג' אברהים - בית אבנים גדול ומפואר בלב בוסתן רחב ידיים - היינו מתקבלות בלבביות רבה כיד קבלת פנים והארחה הטובה על הערבים בכלל ועל העשירים והמכובדים שבהם בפרט. ומה גם שהיו אלה ביקורים לשם אירוח יותר מאשר לשם ריפוי כלשהו.
תפקיד זה כמלווה - הייתי ממלאה, כאמור, ברכיבה על גבי האתון.
ואולם, מי זה מוכן להסתפק ברכיבה על חמורים, הן הסוסים גם הם לא באו לעולם אלא כדי לשאת בעליהם על גבם. והנה, יש כבר משק וישנם סוסים והאתון אינה משמשת יותר אלא להובלת מים מן המעיין.
שמעתי אומרים, שרוכב טוב חייב להתנסות אי פעם בנפילה מסוס. ואם גם היה זה שלא במכוון - התנסיתי בכך.
רכבנו - כמה נערים מכיתתי ואני - בדרך עפר לשדות המרג'. אין צריך לומר שבחבורה כזו אין רוכבים סתם אלא דוהרים. אחד הנערים רכב על סייח, שרק זה החל לאלפו לרכיבה. התחשק לי לנסות כוחי - או יותר נכון העזתי - ברכיבה על מין בריה שכזו. בקשתי וקבלתי את הסייח שהיה בלי אוכף ובלי מתג בפיו ורק רסן לראשו. בקושי הספקתי לעלות על סייחי כשהוא כבר החל דוהר בכיוון המושבה. אמרתי דוהר? אבל הוא לא דהר, הוא פשוט טס ואני לא יכולתי לעצור בעדו וגם הוא לא הצליח כל-כך מהר להשליכני מעליו.
רק אחרי "טיסה" של כמה מאות מטרים טובים, מצאתי את עצמי מוטלת על גבי וגם הספקתי להבחין בפרסותיו של הסייח העוברות גבוה מעלי.
מאז נחשבתי, בעיני לפחות, רוכבת מעוּלה.
★
לא ידוע לי אם היתה מקובלת אז, חלוקת פרסים כלשהם. אבל ביום בהיר אחד נתבשרתי שאני עשויה לקבל פרס עבודה.
היה זה קלווריסקי, פקיד הברון בגליל העליון, אשר יזם וביצע את הענקת הפרס שהיה מקורי מאוד. הוא קנה בעבורי עגלה דמשקאית - הגזע המשובח באותה תקופה - אצל חלבן גרמני בשם מס, שהיתה לו רפת טובה בצפת. העגלה בת 8 חדשים, נשארה לפי הוראותיו של קלווריסקי, עוד שנה אצל בעליה בצפת. אינני יודעת אם הכוונה היתה שהעגלה תגדל או שאני אגדל ואולי לשתינו התכוון, איך שלא יהיה, בתום השנה קבלתי עגלה גדולה יפהפיה. קראתי לה "חמדה" והייתי "מבסוטה עד הגג".
אמרתי: "נתבשרתי שאני עשויה לקבל פרס" אבל זה לא היה בדיוק כך. רק לאחר קבלת הפרס סופר לי שהעגלה נקנתה בעבורי עוד שנה לפני כן. אבא, הוא ש"נתבשר" וגילה לי זאת משהובאה העגלה.
אותו זמן היו לנו כבר כמה פרות דמשקיות, שנקנו ע"י קלווריסקי והובאו למושבה לחלוקה בין אכרים, אלא שאיש מהאכרים לא רצה בהן ואבא רכש את כולן (5-6). הייתי הולכת עם "העדר" להשקותו בחראר (קטע הואדי השטוח, בקצהו הדרומי של המרג'), שכן היו עלוקות במעיין והשתדלנו, ככל האפשר, לא להשקות את הבהמות במימיו. כאן עלי לציין שמאז נקנתה הפרה הראשונה ועד הרפת ה"גדולה" היה אבא "הרפתן" וחלב, לבדו, את הפרות. איש מאתנו לא ידע לחלוב עד שאני העזתי ולמדתי את המקצוע.
★
על אוכלוסיתה של המושבה טרם סיפרתי דבר וחצי דבר והלא שנים לא מעטות ישבנו בתוך אוכלוסיה זו.
המשפחות - רובן ככולן יוצאי רומניה - משפחות ברוכות ילדים ופרט לשתיים מהן (האחת חשוכת ילדים), לא
היה בית אשר מנה פחות מחמישה שישה ילדים.
משפחת פיין ולה אחד-עשר ילדים. אם המשפחה יוכבד, אישה רזה, גבוהה וזקופת קומה, הביאה לעולם בזה אחר זה, בנים זכרים ואילו היא - חשקה נפשה בבת. כשנולדה תרצה שלנו, היתה באה כמעט יומיום ויושבת שעה ארוכה ליד מיטת אמא, שמא "תדבק" ממנה ותלד אף היא בת. יתכן שהיו לה עוד "אמצעים יעילים" כאלה שכן, אחרי שילדה שבעה בנים, נתברכה בשתי בנות ואחריהן עוד שני בנים. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. הדירה - ככל בתי האכרים - שני חדרים ומטבח. וראו זה פלא, הילדים מכינים שעורים, יש מקום. בלילה - מכסים את הרצפה במחצלות וכל הילדים, זה בצד זה, מסודרים ללינת לילה ואין פוצה פה ומצפצף. האוכל - לחם, שמן זית, זיתים, עדשים ובורגול יש - והרי לכם תפריט מגוּון ועשיר לכל היום כולו. ואם עוד הובאו מן החצר ביצים אחדות וכמה כוסות חלב - היה הבית מלא כל טוּב.
★
משפחת פרידמן על עשרת בניה ובנותיה וסבתא באה בימים מתגוררת עמם - המשפחה השניה בגודלה באשר למספר הילדים.
הזוג רבקה ומאיר פרידמן, אנשים במיטב שנותיהם, הרמוניה וכבוד הדדי בחייהם. הדירה - שלשה חדרים - ולכולם
מספיק המקום. המזון כמפורט לעיל, גם הוא לא מהווה בעיה של חוסר או תת תזונה חלילה. הילדים כולם
בריאים, שמחים ועליזים. תאמר - דבר לא חסר להם.
משפחת כהן מנתה חמישה בנים ובת יפת תואר. האב - אלעזר בן אהרון. הבן הבכור - פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן.
"פנחס - איש הטבע, אוהב האדם והאדמה, היה מורה למופת ואדם מחנך. היה המורה העברי הלאומי הראשון בחיפה הקטנה, בה הקים בכוחות עצמו בית-ספר קטן וצנוע בשם "אבטליון" (אבי הטלאים) כי כזה היה לתלמידיו אשר חיבבוהו והעריצוהו". (מדברי תלמידו זאב וילנאי).
משפחת רזניק. ההורים - אנשי עמל חרוצים. בחצרם - עדר צאן גדול וזאת, בנוסף לשדות הפלחה. והן לא יתכן
שכל הילדים יהיו נוקדים או פלחים, מוטב יהיה אחד לפחות בעל תואר דוקטור. והאחד - יעקב הבן הבכור, נשלח
עם סיום לימודיו בביה"ס במטולה, להמשך הלימודים בגמנסיה הרצליה בתל-אביב ומשם הרחיק נדוד עד פריז
עיר האורות כדי להרבות דעת. המטרה הושגה ולבית רזניק ממטולה יש בן הנושא את השם ד"ר יעקב הרוזן.
והיו משפחות אחדות, בחלקן מעדות המזרח, שעסקו בעבודות שונות. בעלי המקצוע של המושבה.
סלים רינו - ספר ופחח (בשני המקצועות משתמשים במספרים). היו הילדים ויהודה ביניהם, מוכרים לו
בפרוטות גרגרי בדיל שהתיכו מקופסאות פח.
איזמירלי - עושה בעבודות גידור וטיח כשהוא מנצח על "שיירת" ערביות נושאות בפחים שעל ראשיהן את אבני
הגידור, ומתאונן על כי הבנה (הבת) היפה (ערבית בלונדינית) שברה לו עצרה פחים (הוא כבר יודע לבטא צ.).
יהושע כורדי היה סובב בכפרים, קונה עופות ומוכרם במושבה כשהוא מכריז על סחורתו: ג'אג', ג'אג' הינער
הינער. לאמא היה קורא "מורתי" והיה אומר לה: "שמונים מורתי באמת שמונים" (שמנים).
ישעיה יוסל. לא זכור לי במה עסק האיש ורק זאת זוכרת אני שקראו לו "קוך לעפל" (כף המבשלים) ובודאי לא בכדי זכה בכנוי זה.
ישעיה אברמוביץ המכונה ר' שייקה ובפינו הילדים - רבשקה. יהודי בא בימים ומוצאו בלי ספק, מבני אפרים שכן התחלפה לו השׁין בשֹין ובבית-הכנסת היה פוצח בקריאה קולנית: "הסיר סהיו הלויים אומרים בבייס המיקדוֹס מזמור סיר ליום הסבוֹס" (השיר שהיו הלויים אומרים בבית-המקדש מזמור שיר ליום השבת).
והיו גם משפחות שירדו, כולן או בחלקן, לאוסטרליה לעשות כסף. זכורה לי אחת הנשים שהיתה מצהירה
בחשיבות: "עסען ברויט מיט ציבלע אבי אין ארציסרול" (לאכול לחם ובצל ובלבד בארץ-ישראל) אך בסופו
של דבר קבעה שהבצל באוסטרליה מתוק יותר.
ואחרון אחרון חביב ובאמת חביב - ח. מ. קלווריסקי.
הוא לא היה איש מטולה, אבל היה איש הגליל העליון כולו. ובתוקף תפקידו כפקיד פיק"א, שקד על פיתוחו של הגליל ומטולה בכללו.
בעל תואר אגרונום, אדם יפה ונשוא פנים בחיצוניותו, וכך גם בהליכותיו, היה האיש.
הוא אשר יישב את הקבוצות הראשונות בגליל: כפר-גלעדי, אילת-השחר ומחניים. לקידומה של מטולה העלה ויישב בה משפחות איכרים צעירות ואף קבוצת פועלות השתכנה בסיועו במושבה, קיבלה קרקעות ועסקה בעיבודם. כן עשה רבות להעסקתם של פועלים מחוסרי עבודה. ואין צריך לומר מה רב היה חלקו בהקלת המצוקה - בכל השטחים - בשנות המלחמה.
אכן, לא פשוט וקל היה תפקידו של קלווריסקי באותן שנים ובאותם תנאים בגליל העליון. הרבה קשיים נערמו בדרכו גם, ואולי בעיקר, מצד הממונים עליו מבין פקידי פיק"א.