חזרה לתוכן העניינים

עם "השומר" ו"הרועה"

מדי פעם היו באים פועלים עברים למטולה. אמרתי פועלים, שכן כל בחור וטוב קרוי היה "פועל" בין אם עבד כפועל בין אם לאו. הבחורים – רובם ככולם יוצאי רוסיה – היו באים לתור את הארץ ויישוביה. האכרים, לא חיבבו אותם ביותר וקראו להם " מוסקובים". ביתנו – בית מוסקובים – היה תמיד פתוח ואיש מהם לא פסח עליו. כך נהגו גם אנשי "השומר" כשבאו למטולה במגמה להתיישב בגליל העליון.

זכור לי בואו של אלכסנדר זייד אל ביתנו וגיורא בנו בן השנתיים, בזרועותיו. צפורה זייד, טרם הגיעה למושבה. עסוקה היתה, כי באותם ימים, הביאה לעולם את כוכבת הבת, ובשל כך התעכבה קצת והניחה לזייד עם הבן הבכור גיורא – לעלות ראשונים (כך דרכם של גברים תמיד הם "חוטפים" את הראשונות).
 

אנשי "השומר" התמקמו במטולה בטרם עלו למקום בו הקימו את ביתם "כפר-גלעדי". נמסרה להם אדמת "חמרה" לעבדה וכן קבלו את השמירה במושבה ובשדותיה.

עד מהרה נקשרו קשרי ידידות בינם לביננו. יהודה עזר להם להתמצא בשטחים וגם בעבודה של ממש. גם אני נתבקשתי לעזור במקצת ואם כי היה זה בתחום זר לי לגמרי – נעניתי לבקשה. ואיך יכולתי לסרב כשנתבקשתי לטפל בקיילה גלעדי שילדה את בנה דוגל והיא חולה בדלקת ריאות (אגב, הילד מת באותו שבוע שמת אביו ישראל גלעדי). לא היתה זו משימה קלה בגילי ובכישורי ובודאי לא מלאתי תפקידי כראוי; את הגוגל-מוגל (בבית קראנו לזה גוג ומגוג) שהגשתי לה מפעם לפעם כדי להקל על השעול – השתדלתי לבחוש יפה יפה למען לא יצופו גושי חלמון בכוס וזה אולי, היה הדבר היחידי שעשיתי טוב וללא היסוס.

בפורים הראשון לשבתם במטולה, ערכו אנשי "השומר" סעודת פורים באולם בית-הפקידות שנמסר להם למטרה זו, ואנו הוזמנו להסב עמם לסעודה. קבוצת בחורים ובחורות שעשו במושבה שנה ראשונה לפני עלותם להקים את אילת-השחר – שותפו גם הם בסעודת פורים זו וביחד מנינו כ- 50 איש, ציבור גדול באותם זמנים, ואין צורך לומר שהשמחה מלווה, כרגיל, שירה וריקודים עד אור הבוקר – היתה רבה.

בפסח אפינו יחד מצות. "תעשיית" המצות היתה בביתם של אסתר וצבי בקר. במטבחם הגדול ובו תנור גדול וטוב, אפינו את המצות. מוישה מוגייני מקבוצת הרועים, עמד ליד התנור ואפה במומחיות את המצות שאנחנו, הבנות, גלגלנו וערכנו במערוכים שבידינו. עשינו עבודה יפה. המצות היו עגולות, דקות וטעימות כמוהן לא היו ואין עד היום הזה. גם על כשרותן הקפדנו. את הבצק לשנו קמעא קמעא למען לא יחמיץ ונקטנו גם בשאר כללי כשרות.
 

ובשמירה. בשדות – שמרו בקיץ ברכיבה על סוסותיהם. ואולם במושבה – היתה השמירה גם בלילות החורף הגשומים והקרים. היה על השומרים לעבור מאחורי הקיר ולבדוק את הדלתות הקרועות בכל חצר לכיוון החכורה זרועת הסלעים – אם לא נפרצה איזו מהן. בלילות גשם היו נעליהם והעבאיה שעליהם, ספוגים מים. היו נכנסים, בין סיבוב לסיבוב אל בקתת הטבון שלנו להתחמם ולייבש קצת את לבושם. אמא השגיחה בכך והיתה מקפידה שתמיד יימצאו שם שני פחים לישיבה "נוחה" בעבורם.
 

פעם, התנסיתי גם אני במין סיבוב כזה מאחורי הקיר. אמנם בליל קיץ חם ולא בלילה גשום ואף-על-פי-כן היתה זו העזה מצדי.

ואיך קרה הדבר? פשוט מאוד. ערב אחד יצאתי עם חברתי לטייל ברחובה של המושבה. פגשנו בשומר שבסיל (שבתאי – שבתיל ובהברה אשכנזית – שבסיל) והוא נלווה אלינו. בקצה הרחוב אמר שעליו לעשות דוּר (סיבוב). תוך כדי שיחה, נזרקה לחלל הצעה שאנחנו הבנות, נעשה את הדוּר. אני הסכמתי מיד בתנאי שאלך מאחורי הקיר המוכר לי יותר, בצד בו גרנו אנחנו, וחברתי שגרה ממול – גם לה יהיה הקיר המוכר. שבסיל נתן לי משרוקית (על כל צרה שלא תבוא) ואני פתחתי מיד במשימה. הלכתי לאיטי ולא פסחתי על אף דלת אחת מבלי לבדוק ולראות אם אמנם היא נעולה. אני מודה ומתוודה ש"הטיול" בחשכת הלילה בין הסלעים כשאו-טו-טו יזנק מישהו מאחורי הסלע – היה "קצת" מפחיד ואף-על-פי-כן לא עשיתי מלאכתי רמיה ולא פסחתי כאמור, על בדיקת כל הדלתות. השתדלתי להיות שקטה ולא לאבד מאומץ הלב שסיגלתי לי מאז עמדתי על דעתי. הסיבוב נגמר בכי טוב. איש לא זינק מאחורי הסלעים. כשהגעתי למקום המפגש בקצהו של הרחוב – כבר עמדה שם חברתי עם השומר. על שאלתי "איך הספקת כל-כך מהר" ענתה לי קצת בצחוק ויותר במבוכה, כי היא בכלל לא הלכה והיתה בטוחה שגם אני אתחרט ואחזור מיד. אלא שאני גם לא העליתי על דעתי שמץ מחשבה על חרטה והייתי מרוצה, כדרכי, מהרפתקת נעוּרים שנזדמנה לי.
 

בטיון

עם קבוצת "השומר" באה גם קבוצה מאנשי "הרועה". הם קבלו שטח קרקע לרגלי הגבעה שעליה יושבת כיום כפר-גלעדי. השטח – גובל בצידו האחד בדרך העולה למושבה ובצידו האחר, בואדי הנמשך מה"תנור" – היה משובש ביבלית ועשבי בר אחרים שלא לדבר על שיחי הטיון שגדלו בו על כל צעד ושעל, ובשל כך לא ניתן לעבדו כולו אלא רק שטחים שטחים שהיווּ מעין טרסות בגבהים שונים האחת מהשניה.

אחת הטרסות היתה שייכת לנו אלא שלא יכולנו לנצלה – בהיותה מרוחקת מהמושבה – לבדנו. כשבאה הקבוצה – ירדנו גם אנו לעבד את חלקתנו. גידלנו בה בצל וכך עשתה גם הקבוצה. המים, כאמור, היו בשפע והבצל גדל יפה אלא שגם העשבים וביחוד היבלית – גדלו ושגשגו והיתה זו עבודה קשה ומפרכת לנכש ולעקור את העשבים השוטים. בנוסף לכך היה עלינו גם לשמור על הבצל מעינא בישא של השכנים הערבים שחמדו, כרגיל, את הבצלים שלנו. עברנו, איפוא, כולנו לגור בטיון. הקבוצה הקימה לעצמה סוכה וגם לנו היתה סוכת מחצלות יפהפיה בה גרנו כל השבוע. ממנה היינו יוצאים עם שחר לתליש או הובלת התבואה הגורנה בשעות הקרירות וחוזרים להמשך העבודה בניכוש העשבים והשקיית הבצל.

לילה אחד שמרתי אני ויהודה ישן בסוכה. התעטפתי בעבאיה השחורה והסתובבתי הלוך וחזור עד שעייפתי וישבתי לנוח במרחק צעדים ספורים מהואדי ו... אוי לאותה בושה – נרדמתי. יהודה התעורר, שרק אלי, וכשלא עניתי – יצא לחפשני. העיר אותי והעיר לי: פה אסור לישון. אם רצית לישון היה עליך לבוא אל הסוכה.

ועוד ליל שמירה אחד זכור לי. פועל שכיר מילא את מקומו של יהודה שהיה חולה ונשאר בבית. ערב אחד עלה הפועל למושבה ואני נשארתי לבדי בשטח הבצל. בשעות הערב המאוחרות, נשמעו יריות מחלקת הבצל של הקבוצה המרוחקת מחלקתנו. ידעתי שהבריחו גנבים וכעת הם ינסו מזלם אצלנו. כך הם נהגו בדרך כלל. לי לא היה במה להבריחם אבל גם להפקיר את הרכוש ולעלות אל סוכת הבחורים, לא "התחשק" לי. כאן באה לעזרתי העבאיה השחורה והגדולה; התעטפתי בה מעל לראשי למען לא ידעו מי הוא המהלך בה, וצעדתי הלוך וחזור לאורך הואדי כדי למנוע מהגנבים נסיון לחדור לשטח. לא חשתי עייפות ולא נעצמו העיניים, הייתי ערה וחושי דרוכים, עד צאת הירח בשעה 2 אחר חצות. ואז הופיע הפועל והמשיך בשמירה עד הבוקר. רשמתי לזכותי הרפתקה נוספת.

ואולם, כעבור ימים אחדים משנודע הדבר לשומרי השדות – "כבדני" אחד מהם בנזיפה הגונה בזו הלשון: "אני הייתי קושר אותך ומרביץ לך כהוגן אם אינך מבינה בעצמך שכלום לא יקרה אם יגנבו מאביך כמה שקי בצל ואין עליך להשאר בשל כך לבדך בשדה".

ספגתי את הנזיפה ושתקתי. וכי מה יכולתי להגיד? הוא צדק. אבל... גם אני צדקתי. לפחות בעיני.
 

את "פרשת" הטיון עלה בגורלו של עמנואל לסיים.

הבצל כולו כבר הוצא מהקרקע, קבוצת הרועים עזבה את המקום וגם אנחנו עלינו הביתה. בטיון נותרה רק העשביה הירוקה והטובה למרעה, ואיך אפשר לוותר על כר נרחב זה? הוטל, איפוא, על עמנואל (הצעיר תמיד לוקה), להוריד יומיום את הסוסים לרעות באחוּ.

שעות ארוכות היה עמנואל יושב בשדה השומם, מביט בסוסים הלועסים לתיאבון, מאזין לקרקור הצפרדעים בתעלה ו...שולח מבט מפעם לפעם אל צילם הזוחל של ההרים הסמוכים אשר בהגיעם לקו מסוים – היה זה האות שהוא רשאי להפסיק את רעייתם של הסוסים ולשוב עמם הביתה. אך כאמור, הצל זוחל לו אט והשעות – ארוכות, ארוכות...