חזרה לתוכן העניינים

מלחמת העולם הראשונה

יקצר המצע מהשתרע אם אומר להעלות כל אשר עבר עלינו בארבע שנות המלחמה. אנסה, איפוא, לגעת רק באי-אלו אירועים.
 

ארבה

באביב 1915, עוד בטרם מלאה שנה לפרוץ המלחמה – הופיעו בשמי הארץ בזה אחר זה, "ענני" ארבה כבדים מאוד אשר כיסו את עין השמש ומרחוק נשמע קול מעופם כקול ברד כבד ההולך ובא. קידמנו פניהם "בתופים ובמחולות". דפקנו בפחים, הנפנו בכל הבא ביד, צרחנו בגרונותינו, אבל הם פשוט לעגו לנו ונחתו להם בשלוה בשדות ובגנים ובאשר חשקה נפשם ומיד החלו נוגסים בכל עלה ירוק ובכל צמח רענן והשדות, שהיו באותה עונה בשיא צמיחתם וירקותם – לבשו פתאום מעטה אפרפר צהבהב כאילו הפשיטום מכסותם הירוקה היפה והניחו עליהם כיסוי צהוב מתנועע ונהנה מהשוד שאך זה שדד ללא נקיפת מצפון.

ואז החל מטיל את ביציו. הביצים – אשכולות אשכולות צהובים – הוטלו בתוך האדמה ואנו נערכנו לאספם ולהשמידם בטרם יבקעו זחליהם. בנערינו ובזקנינו פשטנו בשדות, מהלכים כפופים אחרי המחרשות הפותחות תלמים ומעלות את אשכולות הביצים על פני השטח – מלקטים, אוספים וחושבים – שכך יעלה בידינו להשמידם. אבל איך יכולנו לאסוף את רבוא רבואות אשכולות הביצים. כל שאספנו היה כטיפה בים. כעבור ימים ספורים החלו הביצים בוקעות...

ו"- - - יתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א' ד').

היינו בעינינו קטנים וחסרי אונים כחגבים. והם – גדולים ואדירי כוח – כילו והשמידו כל אשר בשם צומח יקרא.

לא היה קציר ולא היתה גורן. וכשלא היתה גורן – לא היה מה לאכול פשוטו כמשמעו. נאלצנו להסתפק במועט שבמועט. ולא עוד, אלא שגם זרעים לא היו, והשדות ברובם לא נזרעו אותה שנה.
 

התעתמנות

"משנכנסה תורכיה למלחמה, יצאה הגזרה שכל נתיני האויב שבממלכה יגורשו לפנים הארץ. בהשפעת הצירים האמריקאי והגרמני בקושטא התחשבה ממשלת תורכיה במצבם המיוחד של היהודים נתיני רוסיה והסכימה לראות בהם לא נתיני אויב אלא פליטים שברחו מארצם עקב הגזרות והפרעות של ממשלת הצאר. להם ניתנה הברירה להתעתמן או לעזוב את הארץ. עד סוף 1915 הגיע מספר היוצאים לאלכסנדריה ל- 11,277 נפש. הישוב התמעט בשמינית אחת תוך שנה". (תולדות ההגנה – כרך א').

"שני מכשולים עמדו להתעתמנות בראשיתה: התשלום הגבוה בעד ההתעתמנות עצמה והחשש מפני הגיוס לצבא התורכי. שניהם הומתקו במידה רבה בהשתדלות הקונסולים והחכם באשי בקושטא. בהדרגה בוטל התשלום ולנתינים החדשים ניתן פטור מגיוס למשך שנה תמימה. מעטים חשבו בשנת תרע"ה כי המלחמה תמשך למעלה משנה אחת". (תולדות ההגנה).
 

רבים היו המתעתמנים ואנחנו ביניהם. בשעה טובה ומוצלחת היינו לאזרחי מדינת תורכיה רבתי, עותמנים שווי זכויות וחובות.

איני יודעת מה היו זכויותינו, אבל בחובות הרגשנו יפה.

וקודם כל הגיוס לצבא. המלחמה נמשכה, כאמור, ארבע שנים ולא שנה אחת כפי שסברו הכל. ושלשת השנים שעליהן לא חל הפטור משרות בצבא – היו קשות בסוגיה זו.

החייל התורכי היה רעב, קרוע, מכונם ומושפל. אין כל פלא, איפוא, שרבים היו המשתמטים מהשרות אם על-ידי כופר, סוכרה, או סתם פאראר (עריקים).

ביתנו גם הוא טעם מכל ה"מטעמים" הללו. אם לא שולם כופר בעד אי שרות בצבא – שולמו לפחות בקשישים (שוחד) למיניהם ועבודת סוכרה. גם עריקים היו במשפחה ואין זה משנה אם היה זה בגלל שיבושים בחישובי גיל בשעת העתקת הפספורט הרוסי לנפוּס התורכי. אבא נרשם בגיל שונה מגילו וחוייב, בשל כך, להתגייס לצבא או להסתתר כעריק. וליהודה נוספה שנה לגילו בשל אותו שבוע אחרון לחודש דצמבר שבו נולד, והיה צורך בהסברים ושתדלנות מלוּוים בקשישים כרגיל, כדי להעמידם על טעותם ולמנוע גיוסו לצבא לפני גיל הגיוס.
 

אכר שבוכה על מות סוסו...

בין יתר החובות שחלו עלינו כאזרחים נאמנים למדינה, חוייבנו למסור את הסוסים או הפרדות, לרוב בצירוף העגלה ומובן מאליו שגם הבעלים נתקבל ברצון רב, שכן היה עליו לנהוג בעגלתו שהובילה חלק מיבול גורנו, או יבולם של אחרים, לצורכי הצבא.

עבודה זו כונתה "סוכרה", היינו: שרות ללא תשלום, וחוייבו בה מי שהיו פטורים, מטעמים כלשהם, משרות בצבא. אך גם מי שחייב היה בשרות ועבד תקופה מסוימת (עד שערק) בסוכרה – נחשב לו הדבר כשרות צבאי.

ובאחת הסוכרות כנ"ל, נהג יהודה בעגלתנו שהיתה עמוסה שקי בר לעייפה. הדרך היתה קשה ובוצית, המשא כבד והג'נדרמים המלווים לא הניחו לעגלונים לחנות למנוחה כלשהי ולא עוד אלא שהוסיפו לעגלתו של יהודה כמה שקים מעגלה אחרת שבהמותיה עצרו ולא יכלו למשוך במשא הכבד. הסוסים שלנו משכו ומשכו עד אשר אחד מהם, סוס צעיר מסור וחם, נפל ומת במקום. יהודה פרץ בבכי למראה סוסו האהוב עליו במיוחד.

ספק אם כיום יובן הדבר לאשורו, ופה ושם בודאי ישמיע מישהו בליגלוג: "הסוס נפל על משמרתו". ואולם זהו ההבדל בין הפלחה הממוכנת של ימינו לבין הפלח שעשה עבודתו והוציא לחמו, פשוטו כמשמעו, ביחד עם בהמתו.

ובינתיים הוליך איזה עוף שמיים את הקול לאוזניו של קלווריסקי שאמר: "אכר שבוכה על מות סוסו – הוא-הוא האכר".
 

בנוסף לעבודת הסוכרה היו באים ג'נדרמים גם להחרים סוסים ופרדות שבעליהם לא הצליחו להסתירם מ"עינא בישא" של השלטונות. היה לנו פרד מסור לבעליו אך שונא בלב ונפש לזרים ולא הניחם לגשת אליו. אף-על-פי-כן לא סמכנו על נסים ונעלנו אותו באוּרווה. יום אחד עבר ג'נדרם בקרבת חצרנו ובדיוק בו ברגע התחשק לו, לפרד שלנו, להשמיע צהלה קולנית במלוא גרונו. הג'נדרם השיב בקריאה צוהלת: באר'ל (פרד) ורץ ישר אל האוּרווה. לא היתה ברירה. פתחנו את האורווה והפרד נלקח. כעבור יומיים החזירוהו אלינו. לא הניח להם לקרב אליו.

בשל כל זאת, נאלצנו לסגת צעד אחורנית מ"הישגינו בחקלאות מתקדמת", ולחרוש שדותינו בשוורים ובמחרשה ערבית שקראנו לה – לא בלי גאוה על מחרשת הסוק ששימשה אותנו מאז היותנו עובדי אדמה – "מסמר".
 

למעשה – היה יתרון גדול, בתקופת המלחמה, לשוורים, על הסוסים או הפרדות; ראשית, כי אותם לא החרימו ולא לקחום לסוכרה; ומה שלא פחות חשוב – הזנתם היתה זולה ומצויה. בחורף היו האכרים ממלאים את האבוס תבן ו"ממליחים" (בעזאלצען – בלשונם), חופן גרגרי כרשינה מעל התבן; ועם בוא האביב – יוצאים לשדה בשעת בוקר מוקדמת, מניחים לשוורים לרעות 2-3 שעות, חורשים 5-6 שעות ושוב לרעייה עד הערב.

השלמנו, איפוא, עם "הנסיגה", קנינו שני זוגות שוורים והעבודה במשקנו התנהלה כמו אצל רוב האכרים במושבה ואצל שכנינו הפלחים הערבים.

את השוורים קנינו באביב בעונת זריעת התירס באדמת המרג'. והואיל ויהודה נעדר תכופות מהבית בגלל סוכרה או עיסוקים אחרים – נפל בחלקי לצאת עם עמנואל לשדה ולטעום טעמה של צעידה איטית בעקבות צמד שוורים, אוחזת בימיני בידית המחרשה ומלמד הבקר בשמאלי. וכי יש תענוג גדול מזה? עצם השהייה במרג' כל היום כולו בעונת האביב – היה "כיף לא נורמלי". חוזרת הייתי מהשדה עם "האף למעלה" וכולי אומרת: מי ידמה לי ומי ישווה לי...
 

בת ערובה

אורחים כמעט קבועים במושבה – היו הג'נדרמים. אם לא באו להחרים בהמות, היו מופיעים, מפעם לפעם, לחפש אחרי פאראר. בכל עת ובכל שעה היה עלינו לדעת מה מתרחש במושבה. תפקיד זה הוטל עלי. הייתי יוצאת לרחוב לשמוע ולהביא הביתה את כל הידיעות ה"בטחוניות" קרי, תנועת הג'נדרמים הערבים.
 

באחד הבקרים, ב- א' דחוה"מ פסח, יצאתי כדרכי לרחוב לרחרח באוירו של בוקר בהיר וצח. הגעתי למרכז הכפר וליד בית המוכתר עומדות שתיים מנשות המושבה וג'נדרם שומר עליהן. הנשים נעצרו כבנות ערובה עד שיופיעו בעליהן העריקים ש"נעלמו" מבעוד מועד. מיהרתי הביתה להזהיר את אמא, מחשש שתלקח גם היא כבת ערובה (גם אבא כמו כולם לא היה בבית). אמא נכנסה אל שכנתנו אשת הרופא שבעלה כרופא, שירת בצבא כל תקופת המלחמה ולא היה חשש שיבואו לחפש בביתה. ואני – משום מה סבורה הייתי שמישהו צריך בכל זאת להיות בבית ונשארתי בו לבדי. לא ארכו הרגעים והופיע הג'נדרם ומשלא מצא איש מלבדי – פקד עלי ללכת עמו. הגענו עד בית המוכתר. אגב, המוכתר גם הוא, אם כי לא היה עריק, העדיף לא להמצא בבית במקרים כאלה ודומיהם והניח "תפקיד" זה בידי אשתו; לה היה קל יותר להסתדר עם שליחי השלטונות באשר ממנה לא יכלו לתבוע מידע מדוייק על המתרחש במושבה.
 

שלש בנות ערובה היינו ונצטווינו ללכת לג'דידה. הג'נדרם רכוב על סוסו ואנחנו צועדות לפניו. לפני צאתנו לדרך, פנתה אליו אשת המוכתר ואמרה לו בהצביעה עלי: "תשמור על הבינת (הבת) הזו". על כך השיב: "זו? אותה אני אהרוג בדרך". וכדי להמחיש כי אמנם מתכוון הוא לכך, התכופף מעל סוסו והנחית מהלומת אגרוף בריאה על ראשי. להרגני לא הצליח בכך וגם אחר-כך לא קיים הבטחתו והסתפק באותה מהלומה בלבד. וגם לי זה הספיק.

הדרך ממטולה לג'דידה – מהלך שעתיים – נמשכה הפעם הרבה יותר. הנשים, האחת שתומת עין וכבדת גוף והשניה גם היא לא זריזה ביותר, התקשו בהליכה. איכשהו הגענו לג'דידה והובאנו ישר אל הסאריה.

הוּרדנו אל חצר תחתית. ואם גם לא "הושלכנו" אל בור הכלא – גם בפתחו של הבור – הקרוי בפי הערבים ג'וּאה ג'וּאה (פנימה פנימה), היה המראה מזעזע. בשבילנו הנשים, לא נמצא שם כנראה מקום ואחרי ישיבה ארוכה ליד הבור, הובלנו אל בית מלון, אם אפשר לקרוא לו כך, והופקדנו בידי הערבי בעל המלון והוא שימש לנו סוהר.

חברותי לחדר היו כבנות שלושים ויותר ובעיני נערה בת 15-16 – היו זקנות, זקנות; ועל מה, לכל הרוחות, יכולתי לשוחח עמן ומה גם שהן דיברו אידיש והעברית שבפיהן היתה דלה ועלובה.

ידעתי שאת הלילה נעשה במעצר אבל איך אחזיק מעמד בשעות "הארוכות" למחרת עד אשר יבואו לשחרר אותנו. לא תארתי לי שיהיו אלה ימים ארוכים ולא שעות. אבל... וכי היתה לי ברירה? והן איש עדיין לא מת מכמה ימי מאסר ויהיו ארוכים ככל שיהיו, ומה גם שבכל זאת לא ישבנו בג'וּאה ג'וּאה.

כאן עלי לציין שיותר מששמר עלינו הערבי, שמרו הנשים עלי לבל אסתלק לי ואברח הביתה. משום מה סבורות היו שאותי בודאי יבואו לשחרר וממילא גם אותן ואילו להן לבדן לא יהיה דואג.
 

יום אחד בא עמנואל, מקלו על כתפו ובקצהו מיטלטל צרור עטוף במטלית לבנה – אוכל מן הבית. איזו הפתעה נעימה! לשמחתי לא היה גבול אבל כשהוצרך לחזור הביתה – כמעט שהתחלתי לבכות. אמרתי לנשים: "אצא ללוותו ומיד אחזור". הן הסכימו, בלית ברירה, אלא שהזהירוני: לחזור מיד, לא להרחיק לכת, ו"רק שבעל המלון לא ירגיש בצאתי" ועוד כהנה וכהנה אזהרות. חמקתי איכשהו החוצה ויצאתי עם עמנואל אל מחוץ לעיירה. מרחוק השקפתי על מטולה, כל-כך פשוט וקל לרוץ הביתה ובודאי גם לא היו דולקים אחרי לתפסני, אבל... הלא הבטחתי לחזור. כשחזרתי מצאתי את הנשים בעיצומו של "סימפוזיון" על איך הסכימו שאצא ומי מהן תלך להודיע על בריחתי.
 

ובאחד הימים, בשמיני למאסר אחר הצהריים, בא המוכתר בכבודו ובעצמו והודיע לנו על שחרורנו. מן הוֹן להוֹן (מכאן לכאן), עד שסודר "רשמית" ענין השחרור – ואולי היו לו למוכתר גם עיסוקים משלו או בשליחות אשתו, אחרי הכל לא בכל יום מזדמנים "העירה" – רד הערב כשהתחלנו גולשים מגבעת העיירה ג'דידה בדרכנו הביתה. וכמו בכל שנה ובכל מקום, גם אותו ערב של הרבע האחרון לחודש ניסן, חשוך היה; אך האורות מהמושבה, ואפילו היו קטנים ודלילים, ניצנצו לנו מרחוק.

"שיירתנו" התנהלה לאיטה. המוכתר – רכוב על סוסו עם שהוא מתנצל על שמסיבה כלשהי אינו יכול ללכת, ושתי הנשים חברותי למאסר פוסעות מתונות לידו – שקעו בשיחה קולנית באידיש עסיסית, בספרם זה לזה על שהתרחש אותו שבוע משני עברי מרג'-עיון; ואני – לא נותרה בי אפילו טיפ-טיפה סבלנות אחרי כל אותם ימים ארוכים ומשעממים עד מוות. וכשרק נגמרה לנו הגבעה ורגלינו דרכו על אדמת המרג' הרכה – נפרדתי מהחבורה וצעדתי לבדי בכל המרץ והמהירות הביתה. בקוצר רוח פסעתי, עד כי לא נתתי דעתי על שלוליות מים שטרם יבשו עם ראשית האביב, ובאפלולית הלילה נראו לי כמשטחי עשב קטנים, עד אשר בץ! "השפריצו" עלי כשתקעתי רגלי ב"משטח". חלצתי את נעלי (נעלים ערביות רכות הסוליה וחסרות עקבים) שהיו ספוגות מים ובשל כך האטו את מהלכי, ודהרתי יחפה הביתה. כמה טוב היה לחזור הביתה...

★

ממרחק ששים שנה אפשר לספר על המלחמה במשהו מן הליגלוג, להתבדח פה ושם, להוציא את "הצימוקים" שעליהם קל יותר לדבר ולפסוח על זוועות הרעב ומגפת הטיפוס שרבים היו קרבנותיהם, על עינוייהם וסיבלם של אנשי "השומר" ואחרים בעת פרשת "נילי" ועוד ועוד. אבל אז – נראו ונשמעו הדברים אחרת.

אבל... הן מלכתחילה לא אמרתי לספר על כל שעבר עלינו באותן שנים. דיינו במלחמות של ימינו.

          חזרה לתוכן העניינים           לפרק הבא