חזרה לתוכן העניינים
את הדרך מבאר-טוביה ליפו עשינו בעגלתו של האכר חיים גינגיס. בואדיות שהיה עלינו לחצות, היו
מים והסוסים עם העגלה וכל אשר בה שקעו במים. בשבילנו הילדים הפכה "הטבילה" לחוויה משעשעת
וכל הדרך שרנו: "חיים נפל במים והרטיב את המכנסיים".
מקום מגורינו ביפו היה ב"נוה-צדק" ובאותה חצר גרה גם משפחת שטורמן. עד היום חשה אני מעין
קירבה מיוחדת לבית שטורמן בשל אותה שכנוּת שממנה זכור לי בסה"כ פרט קטן אחד:
יום אחד נתנה לי אחת מבנות שטורמן, שהיתה כובענית לפי מקצועה, קופסה, והורתה לי להביא בה
חול. התקינה בובה, מילאה אותה בחול, תפרה לה שמלה וכובע והגישה לי מתנה שבודאי לא היתה לי
כמוה מאז יצאנו את רוסיה. לימים סיפרתי זאת לשפרה בצר-שטורמן שאמרה כי היא היתה
הכובענית. את דבר הבובה לא זכרה, כנראה היתה זו חוויה מרשימה לגביי בלבד.
ביפו לא יכול היה אבא להקים "משק" ולו גם הזעיר ביותר, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, לכן רכש שני זוגות יונים מגזע מיוחד; לזוג האחד קראנו "יוני הצחוק" כי המייתם היתה כקול הצחוק ולשני - "יוני המניפה" בשל זנבם שהיו פורשים כמניפה. גם תוכי בגודל יונת בר היה לנו, והיה זה משהו דומה למשק. התוכי - נוצותיו ירוקות וכמובן, היפה בתוכיים. למזונו היו קונים זרעוני קנבוס וכשהיה עולה אבטיח על שולחננו, היינו מיבשים את גרעיניו ואותם קיבל חינם אין כסף. שעה ארוכה יכולתי לעמוד על-יד כלובו ולהסתכל איך הוא מפצח בזריזות את הגרעינים. תוכם אוכל ואילו קליפתם, אינו יורק ומעיף ממנו והלאה (את זאת עדיין לא למד מבני האדם), אלא מטילם בערמה לידו וכאילו מבקש לומר: הנה, את חצי העבודה עשיתי אני, ואתם טלו והוציאו את ערמת הקליפות.
יום אחד נתנה אמא ליהודה צלחת פח למען יעביר אליה את גרעיני האבטיח שהושמו לייבוש בצלחת חרסינה, מחשש שזו תשבר. יהודה עלה על גג המבנה (אולי מחסן) שם היו מיבשים את הגרעינים, עשה כמצווה, קפץ (מעשה חברה'מן) מהגג ו...אוי! צלחת החרסינה נשברה ומשבריה נחתכה, חתך עמוק, לחיוֹ הימנית לכל אורכה. אני מיהרתי להסתתר מתחת למיטה ולא יצאתי משם עד אשר הוגשה לו עזרה ראשונה והפצע הפעור נעלם איכשהו.
הלכנו כולנו למרפאה (בודאי לא של קופת-חולים) לאחות את ה"קרע". בתום כל הפרשה קיבלנו, במקום
סוכריה על מקל כמקובל במקרים כאלה, ביקור בגן-הברון.
גן-הברון היה המקום החביב עלינו ביותר. היינו מבקרים בו בשבתות ובכל עת מצוא.
קופים רתוקים ברגלם אל העצים היו שם. תוכיים גדולים בעלי נוצות צבעוניות וזנבות ארוכים התנדנדו
בתוך טבעות גדולות. טיילנו בשבילים בין ערוגות פרחים, וביניהם שיחי ורד בעלי פרחים גדולים ויפים. צבעם
רך ועדין כעין השמנת וריחם כריח התה החריף. "טשייניה רוזה" קראה להם אמא; וכיום - "כלאי-תה" שמם
וגדלים הם לא רק בגני ברונים.
אבא היה מרבה בהליכה. את הדרך מבאר-טוביה ליפו עשה לא אחת, ברגל. ולא היה זה לשם ספורט או תחביב
כלשהו, אלא כשהוצרך להגיע ליפו היה נוטל מקלו ויוצא לדרך. בדרכו היה סר לגדרה שם היו לו קשרי ידידות
עם אחדים מה"בילויים", היה נח ושותה תה בביתם, וכך גם ברחובות. באותם ימים לא היה בכך משום
רבותא ורבים עשו דרכם מישוב לישוב ברגל, ואף-על-פי-כן...
לא רק לצרכי עיסוקיו היה אבא הולך ברגל אלא גם לשם טיול בעלמא וזאת עשינו כולנו יחד. זכור לי הטיול מיפו למקוה-ישראל. ביקרנו ליד קברו של קרל נטר ואם כי היתה זו פעם יחידה שראיתי את הקבר - זכורה לי המצבה מוקפת שלשלת הברזל כאילו ראיתיה רק אתמול.
משיחי הבמבוק העבותים שגדלו במקוה-ישראל כרת אבא ענף עבה והתקין לעצמו מקל בו היה נעזר
ב"נדודיו" בדרכים, ולעמנואל הקטן שימש המקל כסוס רכיבה וקרא לו "מוישה פלידה" (פרידה). אגב, עמנואל
נולד סמוך לעלייתנו ארצה ומשום כך נקרא שמו עמנו-אל, ואמנם האל היה עמנו והביאנו ארצה
בשלום. אם גם לא במירב הנוחיות, אבל אין דבר. חלוצים או לא חלוצים? חלוצים, ועוד איך!!
בימי החופש היה אבא משתתף בשעורי השתלמות למורים שנערכו במקצועות ובמקומות שונים: במקוה-ישראל, בזכרון-יעקב אצל אהרון אהרונסון, אצל פרופ' ברוך שץ למדו ציור. זכורים לי "כלי הציור": תיק הקרטון גדל הממדים ובו גליונות ניר גדולים ועבים, עפרונות, משולשים בגדלים שונים, סרגלים וכיו"ב מכשירים ממכשירים שונים. אהבנו להסתכל איך אבא שקוע בעבודות הרישום.
לכל מקומות ההשתלמות הללו היה אבא מגיע במקלו ואולי גם בתרמילו.
ביפו למדנו, יהודה ואני, תחילה בביה"ס לבנות ואחר-כך בגימנסיה; יהודה במכינה ג' ואני במכינה א' (גימנזיסטים לכל דבר).
גם עתונים היו לנו: "עולם קטן" ו"החיים והטבע". מבעוד מועד רכשם אבא למעננו שלא נשב, חלילה, בטלים מקריאה. כרך עבה, הכולל את כל גליונות "עולם קטן" שיצא לאור בירושלים בשנת 1893 (עוד בטרם נולדנו) ע"י בן-יהודה, יהודה גור וד. יודלוביץ. את גליונות "החיים והטבע" שיצא בוילנה בשנים 1905-6 (בטרם ידענו קרוא וכתוב), שמר וכרכם למעננו. מאוחר יותר הופיעו "השחר" ו"בן-שחר" (1911) אותם כבר קראנו בעודם "חמים".
חביבים עלינו היו שני העתונים הראשונים (כרכים עבים וכבדים) ועוד שנים רבות היינו חוזרים וקוראים בהם ולא עוד אלא ש"הורשנום" לילדינו וגם הם "הציצו" בהם לפרקים. אגב, ב"החיים והטבע" התפרסם מכתב "תעמולה" למען עליה לארץ, מאת יהודה. וכך קרה הדבר: מתוך שיחה בין שני יהודים בחנות מכולת, קלט יהודה את המשפט הבא: "כאשר יתהפך הגלגל ויפסקו שם הפוגרומים, נחזור לרוסיה". יהודה, בן השמונה, לא יכול היה להבין איך יכולים יהודים אפילו להעלות על דעתם שיבה לרוסיה, ישב וכתב מכתב אל הילדים ברוסיה, שנשלח והתפרסם, כאמור, ב"החיים והטבע". וכך פתח במכתבו:
"ילדים יהודים, ילדי בני ישראל! דברוּ על לב אבותיכם שיבואו לארץ-ישראל..."
אמא היתה גאה מאוד בפרסום המכתב וכבר ראתה בכך ראשית צעדי הבן כסופר, אך אבא - הוא שצדק כשראה בו חקלאי לעתיד.