חזרה לתוכן העניינים
"קטנה היא מושבתנו. רק שמונה עשר אכר בה ושני אומנים: נגר ונפח אשר גם הם איכרים לחצאין, מפני שהם בעלי בתים במושבה וגם חלקות אדמה קטנות להם. מלבד זה ישנם במושבה: מורה, רופא (חובש), שוחט ועוד שלש משפחות פרטיות. אבי המשפחה האחת הוא חייט, העוסק במלאכתו בעזה, ויש לו במושבה בית ורפת, ומשפחתו עוסקת פה בגידול כבשים ורואה ברכה בעמלה זה; אבי המשפחה השניה הוא בעל טחנה בבאר-שבע, אבי המשפחה השלישית גם הוא משתתף בטחנה בכפר הסמוך. שלש המשפחות האלה יושבות במושבתנו בשביל חינוך בניהן. בסה"כ מונה המושבה 129 נפש..."
"אכרי המושבה אינם יכולים למלאות את כל עבודתם בבית ובשדה בכול ידיהם בלבד ומוכרחים הם לקבל גם פועלים. למרביתם יש פועלים שנתיים (חרתים). שלשה עשר חרתים ישנם במושבה ועוד כעשרה פועלים שכירי יום מוצאים להם פה עבודה. ובעת שהזמן דחוק והמלאכה מרובה יגדל מספר הפועלים פי שניים שלושה.
פועלים עברים אין במושבה. היה נסיון מצד אחד האכרים לקבל פועלים עברים, אבל הנסיון לא עלה יפה; עבודת הפועלים לא השביעה רצון את בעליהם והחבילה נתפרדה. אכרים אחדים מביעים את צערם על ש"אינם יכולים", לדבריהם, לקחת פועלים עברים ולו רק נוכחו, כי יכולים הם, כי עתה היו שמחים מאוד למסור את עבודתם ל"חרתים" עברים.
ואם ב"יכולת" לעבוד בפועלים עברים אכרינו עוד לא "נוכחו", אבל באמונת לבם של הפועלים הערבים הם נוכחו זה מכבר. כשלושת רבעי שעה מהמושבה ישנו כפר "שרפיה". פלחי הכפר הזה המה מאז שכנים לא נעימים למושבה: רועים את בהמתם בשדות המושבה, גונבים בכל עת מצוא חפצים קטנים ככל אשר תשיג ידם ומשתדלים להסיג גם את הגבול אשר בין שדות המושבה והכפר. בני המושבה סבלו זמן רב והחרישו מבלי חפץ לבוא בתגרה עם השכנים.
בשנה שעברה שכרו בני המושבה לשומרים שלושה פלחי הכפר הזה בתקותם כי בהמסר המפתח לגנב לא יגנוב... אבל תקותם לא באה. הגנבות הקטנות והבעירה בשדות המושבה נתרבו וע"כ לקחה המושבה בשנה הזאת שומרים אחרים, ובני "שרפיה" התרגזו עוד יותר. והגיעו הדברים עד לסכסוכים קשים מאד, שיכלו להגמר באסונות".
זה תאור המושבה קסטינה כפי שהתפרסם ב"הפועל-הצעיר", בשנת תרס"ח (1908). יש להניח שבשנת
תרס"ד, כשבאנו אנחנו למושבה, לא היה המצב שונה.
עם בואנו ארצה, החל אבא שוקד על הקניית השפה העברית לביתו, כי פרט ליהודה אשר עוד ברוסיה החל קורא "הללויה" בהדגשת הלמד לפי הניב הרוסי - סיפרה אמא - לא ידענו מלה עברית; אבל תוך זמן קצר כשרק למדנו למלמל כמה עשרות מלים עבריות - נאסר עלינו הדבור הרוסי והבית שקק פטפוטי תינוקות על טהרת הלשון העברית. באותן שנים היה זה אחד הבתים המעטים בארץ (אם בכלל) שהקפידו על הדיבור העברי בביתם.
אך לא די היה לו לאבא בכך, כי העברית היתה צריכה לצאת מפינו צחה ומדויקת ואם היתה נפלטת שגיאה, קלה כחמורה - מיד היה משמיע קריאה: מה?! וה"מה" הזה כבר הספיק לנו שלא נחזור לסורנו.
★
שנתיים ימים כיהן אבא כמורה בבאר-טוביה ותוך כך הקים גם משק עזר זעיר: גינת ירק קטנה, מספר תרנגולות, עז שתספק חלב למשפחה; אבא, בודאי קיווה לגדל עדר עזים מעז זו, שכן אצה לו הדרך באשר להקמת משק חקלאי, אלא שקרתה תקלה והעז המליטה, בבוא שעתה, שני ולדות מתים. לדעת מומחים, מתו הוולדות משום שהעז קשורה היתה כל ימי הריונה בחצר ולא יצאה למרעה; גם את מזונה, פירות הינבוט, הביאו לה מהשדה.
כך התנסינו ב"כשלון" ראשון ב"משקנו" החקלאי. פרט לזאת הלך כנראה, הכל למישרים שכן באחד
המכתבים, כתב אבא לאוסישקין:
"- - - מר"ח חשון עד ניסן לא טעמנו בקסטינה טעם בשר ואכלנו רק מאכלי חלב, ביצים וירקות, אשר
כל זה לא קנינו
וכולנו היינו בריאים ורעננים..."
לכאורה, הכל שפיר. אבא מורה במושבה כרצונו ואף מנסה להעלות על שולחנו תוצרת חקלאית מיגיע כפיו ומה לו עוד? אלא שלא די לו בכך. הוא ער למתרחש סביבו, כואב את העזובה בארץ, התנהגותם ואורח חייהם של האכרים אינה לפי רוחו, לא נראית לו העסקת פועלים ערבים במושבה, לא כך תאר לעצמו חיי עובד אדמה יהודי בארץ-ישראל; והוא מנסה לעשות לשנוי סדרי החיים במושבה, דבר הגורם להתנגדות האכרים ולסכסוכים בינו לבינם.
כתום שנתיים, עזב בשל כך, את המושבה ועקר ליפו. על כך כתב לאוסישקין:
"- - - אחרי ישיבות אחדות של מרכז המורים אשר השתתפו בהן הד"ר חיסין ולפעמים גם דיזינגוף
ושיינקין, הוחלט להרשות לי לעזוב את משרתי בקסטינה מראש חודש ניסן ועם זה אינני מתפטר
ממשרתי בועד (האודיסאי), אשר יוכל לתת לי עבודה בבי"ס אחר הנמצא תחת חסותו, ככה עשיתי: שכרתי
לי דירה ביפו ואתישב פה עם משפחתי..."
ועוד כתב:
"- - - קסטינה היתה לי מעין בית-ספר אשר בו למדתי דברים הרבה: למדתי כי מאתיים דונם אדמת
זריעה בא"י יכולים לכלכל משפחה בינונית ברווח ולא בצער אם האכר הוא עובד חרוץ; על זה יש לי
מספרים מדויקים ועובדות מוכיחות כפי שהתבוננתי אל חיי האכרים והכנסותיהם במשך ימי שבתי
בקסטינה. למדתי לאחוז באת ובמחרשה ולעבוד עבודה גופנית שמעולם לא היה לי כל מושג מזה; למדתי
כי העירוני יוכל בנקל להיות לאכר אם איש עבודה הוא, ולפי דעתי אין איש בעולם
אשר יכול לחיות חיים מאושרים כמו האכר החרוץ..."