חזרה לתוכן העניינים
את הסיפור על בית אבא רוצה הייתי להתחיל דוקא מבית סבא. לספר על סבתא וסבא, דודים ודודות ובני דודים, אלא שלצערי לא הכרתים, כי בצאתנו את רוסיה לעלות ארצה ואני אז תינוקת כבת ארבע שנים - לא זכרתי בני משפחה אלה אשר ילדים, בדרך כלל, אוהבים אותם, קשורים אליהם, זוכרים ומרבים לספר בהם, בבוא העת, לבניהם ובני בניהם. וגם אם צר לי מאוד על כך, אין בידי לשנות את העובדה.
מאז ועד היום, זה שבעים שנה, לא עלה איש מהם או מצאצאיהם ארצה וגם קשר כלשהו עמם אין.
גם על ילדותו ונעוריו של אבא אינני יודעת הרבה. כל הידוע לי על כך הוא שאבא נולד בעיירה סמיונובקה פלך טשרניגוב אשר באוקראינה. ועוד ידוע לי כי גדל בבית סבו מצד אמו, וזה היקנה לו את "הזכות" להיות בן יחיד ופטור בשל כך משרות בצבא הצאר.
המעט אשר יסופּר להלן על "בטרם" העליה וראשיתה בארץ, לקוח מחליפת מכתבים בין אבא לאוסישקין, השמורה בארכיון-העבודה בבית-ליסין, ומשהו מסיפוריו של אחינו הבכור יהודה אשר לו זכורים עדיין אי אלה פרטים מאותה תקופה.
אבא היה ציוני. וציונות לגבי דידו, פירושה עליה לארץ-ישראל והתנחלות בכפר. לכך שאף וזאת הגשים.
עיסוקו של אבא בהוראה. ושפת ההוראה - עברית. וכי יכול להיות אחרת לגבי ציוני שכמותו? בעיר יקטרינוסלב בה התגוררו הורינו, היתה להם ספריה עברית גדולה שעמדה לרשות כל שוחרי שפת עבר בעיר.
לימים הוזמן אבא לעיר יליץ לנהל שם בית-ספר עברי אשר נקרא, באותם ימים, "חדר-מתוקן".
יליץ, עיר גדולה מחוץ לתחום המושב. יהודים שהורשו לשבת בה היו רק בעלי מקצועות חפשיים, סוחרים
גדולים או בעלי מלאכה. היתה שם תנועת חובבי-ציון והוחלט על לימוד השפה העברית ואז נפתח החדר-מתוקן
ואבא, כאמור, הוזמן להיות מנהלו. אך כדי לקבל אשרת ישיבה בעיר, הוצרך ללמוד מקצוע כלשהו. הוא בחר
בכריכת ספרים. אולי, משום שהיה חובב ספרים וביתו היה תמיד מלא בהם. אגב, הוא היה כורך ספרים מעולה
ועשה עבודתו במירב הדיוק וההקפדה, גם זאת אולי בגלל יחסו לספר. ואם אמנם רכש מקצוע זה רק לשם קבלת
זכות ישיבה ביליץ - המשיך לעסוק בכך, בשעות הפנאי, גם כאן בארץ. זכורים לי עדיין כלי
עבודתו: מכבשים, סכין עגולה דמויית תקליט קטן וידית בטבורו; חדה מאוד היתה הסכין ובה היה חותך, מעגל
ומחליק את הדפים ומעביר אחר-כך באצבעותיו לוודא אם אמנם הוחלקו כראוי. יתכן שאת רוב ספריו, והם
היו רבים מאוד, כרך בעצמו. היתה לו חולשה לצבע התכלת ורבים מספריו היו מכורכים בבד תכלת עם קישוטי
זהב. זכורות לי פיסות הזהב הדקיקות מאוד עד כי הוצרך לסגור את החדר כמעט הרמטית שעה שעסק בהם, לבל
תעיפם רוח קלילה ביותר ואפילו לדבר אסור היה לנו שעה שהיינו מקיפים אותו ומסתכלים בחיתוך הפסיסים
הזהובים-דקיקים, בהם היה מעטר את גב הספר. מה יפות היו האותיות הזהבהבות על גבי הכריכה התכולה.
אך נחזור ליליץ. כאמור, הוזמן אבא לנהל בית-ספר עברי. לכאורה, צריך היה דבר זה להניח את דעתו, מה
גם שהיתה בעיר תנועת חובבי-ציון, דבר שבלי ספק היה קרוב ללבו. אך כנראה לא די היה לו בכך והוא
נמשך לעלות ארצה.
בשנת 1903 כשחזר אוסישקין מביקורו בארץ-ישראל, בדרכו מהקונגרס הציוני בבזל - נסע אבא אליו ליקטרינוסלב, לשמוע על הארץ ועל האפשרות לעלות אליה. אגב, למסע זה לקח עמו את בכורו יהודה בן החמש, למען יתבשם גם הוא מרוחה של ארץ-ישראל.
ואז החלו, בעזרת הועד של חובבי-ציון באודיסה, הגישושים אחר מקום עבודה בארץ-ישראל. התשובה לא
איחרה לבוא: יש משרת מורה בחדרה. בלי כל פיקפוקים והיסוסים, בלי שאלות וחקירות על המקום
וטיבו - נתקבלה ההצעה וכמעט הוחל בהכנות לעליה. אולם, מתוך חליפת המכתבים בין אבא
לאוסישקין, מתברר שהמשרה לא היתה כל-כך מובטחת. לחדרה הוזמן מורה שהיה כאן בארץ ולאבא הוצעה עבודה
בקסטינה. מובן מאליו שגם הצעה זו נתקבלה ללא היסוס ודחיה ואמנם הובילתנו אל ארץ-ישראל.
אמא ילידת רומני פלך פולטבה אוקראינה. עם סיום לימודיה בגימנסיה ושנת השתלמות בהוראה - פתחה גימנסיה פרטית לבנות ואבא נתמנה מורה לעברית בבית ספרה. מכאן ההיכרות שהובילה לנישואין.
עברית לא ידעה אמא ובלי ספק לא ידעה גם דבר וחצי דבר על ציונות ועל ארץ-ישראל, אלא שהכרתו
הציונית ורצונו העז של אבא לעליה - הספיקו גם בשבילה וכשהגיעה הצעת העבודה בקסטינה - לא
היו, כאמור, כל ספקות ופקפוקים ומיד הוחל בהכנות לנסיעה.
יחידה מכל משפחתה עלתה אמא ארצה. הוריה שהיו אנשים אמידים וכפי הנראה לא חסר להם דבר, לא
יכלו להבין בשום פנים ואופן על מה ולמה עוזבים אנשים מקום טוב כל-כך ונודדים לארץ לא נודעת
או יותר נכון נודעת כארץ מדבר ושממה. כאשר באו, בלית ברירה, להפרד מאתנו לפני צאתנו
מרוסיה - לא נותר להם אלא לומר: "משוגעים, הולכים לקבור עצמם חיים".
שש נפשות מנתה משפחתנו עת עלינו ארצה. אב, אם וארבעת ילדיהם. הבכור בן שש והצעיר - תינוק
בחיתוליו. - "איך יכולתי לטפל בתינוק, להלבישו ולחתלו על סיפון אוניה המיועדת להובלת משא יותר
מאשר להולכת נוסעים, ובעיצומו של חורף" - היתה אמא אומרת וחוזרת ואומרת כל אימת שהיתה משיחה
בשלושת שבועות המסע. ניתן לשער מה ארוכים היו אותם שלושה שבועות.
בשנת תרס"ד בחודש אדר, כמשוער, הורידונו סוורים ערבים מהאוניה שעגנה במרחק מה מן החוף, לסירת משוטים - והשיטונו לחוף יפו. ומיפו - לעבודה המיוחלת, עבודת מורה עברי במושבה עברית בארץ-ישראל - לקסטינה, היא באר-טוביה.