חזרה לתוכן העניינים
נלקח אחד האבות. לא מאבות התנועה, אלא מהאבות שבתנועה. בכל תנועה מהפכנית, נועזה, כזו שלנו – מקום מיוחד וזוהר מיוחד לאבות שבתוכה. שלא כדרך הטבע של מלחמת האבות והבנים – יש שאבות יחידים מצטרפים בכל לבם ונפשם, נלוים אל המחנה הצעיר, מסייעים לו בכוחות האבהות והנסיון שלהם, ומאצילים על כל המחנה מאור ההודאה של בעלי-בינה ובעלי-נפש באמת ובצדק של דרך הבנים. הללו תמיד מעודדים, מנחמים, מגבירים אמונה. הספרות הרבולוציונית של כל אומה וכל דור יודעת על אמהות כאלו, המשקיעות את לבן בתנועת הבנים, ועל אבות הנדחקים לשורה הראשונה, ליד נושאי הדגל, בכל רגע של הפגנת האמת ושל סכנה.
במחננו הצעיר יש בודדים מאותו סוג, והיה מרקובסקי מטובי המעטים האלה. מהמורים העברים הותיקים, ושוב מאותם היחידים שכל ימיהם התלבטו בין ההוראה אומנותם והעבודה משאת נפשם. עוד לפני כשתי עשרות שנים אחד את שני הדברים, והיה למורה-אכר במטולה, ואכר מן המשובחים – חרוץ, מסור, משקיע את כל נפשו במשק, בית המורה מרקובסקי היה במטולה גם בית העבודה המצוין, המשפחה העובדת למופת. וכיום – בנים ובנות לה, מטובי החברים בחקלאות העובדת שלנו.
יהודי בר-אורין, מעורב עם הבריות, איש השיחה המאלפת והמחנכת, נאמן ההסתדרות והמפלגה, עתונותן ופעולתן. את חותמת היהודי המשכיל, החלוצי-הקנאי, האציל והחביב – הטביע על כל בני ביתו.
את שנותיו האחרונות חי במסיבת בניו ובנותיו בנהלל. הדרך מוכרחה היתה להביאו מהתם להכא. וכאן היה במקומו, והמשיך לעבוד בכל אשר יכול.
בנהלל הגיע למנוחתו נצח, אבל רוחו הסוערת – חלוצית תוסיף להניע למלחמת יצירה את כל אלה שבאו במגע אתו בחייו, או ששמעו את שמעוֹ בלבד.
חיים שורר
"הפועל-הצעיר" מס. 21, כ"ח באדר א' תרצ"ב.
(ההדגשות במקור)
לפני כחודש קבלתי מהמשרד לעבודות צבוריות של הממשלה (המחלקה להספקת מים) מכתב בצירוף חוזה כתובים אנגלית. תוכן המכתב הוא שעלי לחתום על החוזה המחייב אותי לשלם סך 79 ג"מ בכל חודש בעד הספקת מים לביתי בתלפיות. החזרתי את המכתב יחד עם החוזה ובקשתי שיפנו אלי בעברית. אחרי ימים אחדים קבלתי מאת המוסד מכתב בעברית בחתימתו של המהנדס מנהל המחלקה מר קוך, בצרוף אותו החוזה הכתוב באנגלית.
במכתב הזה מזמין אותי מנהל המחלקה למשרדו, שם יתרגמו לי את החוזה בעל פה כדי שאבין את תוכנו ומוכרח אהיה לחתום דוקא עליו. חוזים בעברית אינם יכולים ליתן לי ואם לא אחתום – יסגרו בשבילי את המים.
באתי אל המשרד ודרשתי בכל תוקף חוזה כתוב עברית ולא חתמתי על החוזה האנגלי. הדגשתי, שגם במשרד שכולו אינו יהודי כמו משרד הטבו, נתנו לי בכל זאת, את הקושן על מגרשי בתלפיות בעברית; ופה שכולם יהודים ויש פקידים היודעים עברית ויכולים לתרגם את החוזה לעברית – דורשים ממני לחתום על חוזה שכתוב בשפה שאיני נזקק לה.
כל טענותי לא הועילו. המשא ומתן בינינו נמשך כחודש ימים ובמשך הזמן הזה שלח מנהל המחלקה פעמים אחדות לסגור בשבילי את המים, ולבסוף קנס אותי – אחר קבלו ממני את המגיע בעד הספקת המים – בסך שלשים גרוש על מאוני לחתום על חוזה הכתוב אנגלית.
יוסף מרקובסקי
תלפיות, ירושלים
(נמסר ע"י י. מיכאלי)
פריס, 11.4.1937
לכבוד
הגברת מוריה מרקובסקי
בנהלל
מורתי היקרה והנכבדה מאוד.
קצת באיחור זמן קראתי בעתונים את הברכות שברכוך מכריך וידידיך לרגל נשואי בתך תרצה בת הזקונים, וממהר אני להוסיף אף אני מלים אחדות.
כאן על אדמת נכר, רחוק מארץ מולדת, מזכירות השורות המעטות, המפוזרות בעתון היומי, הקולט הכל, כמה וכמה זכרונות, כל כך יקרים...
כן ! משפחת מרקובסקי, במטולה הנדחה, הנה פרק היסטורי, היכול לשמש לרומן רב עלילה. זהו נושא לספר, לאותו הסופר, שירצה לתת שמות לטרגדיה היהודית. הוא ימצא לפניו שורה של גבורים שקשה יהיה לדעת מי ומי ממלא את התפקיד הראשי.
כל ימי ילדותי, הלא קשורים עם משפחת מרקובסקי מימי בואם למטולה, עד עזבי אותה...
את ראשית חנוכי ספגתי בתוכה. את חברי המעניין ביותר קבלתי מאתה, ואת האידיאולוגיה הפדגוגית מצאתי באותה האשה הקטנה, שהחזיקה את כל הכתה במטה הקסמים, שלא נראה אף פעם בידה. בני הגליל, בעלי הדם הסוער, שהתקוממו לפני כל אוטוריטה של מורה, נכנעו לגמרי לפני המורה הקטנה, המורה בחסד עליון...
עוד כיום אזכור, את חרדת המות שהיתה משתלטת במחלקה, עת אותה האשה היתה מרכינה ראשה על הקתדרה עת רוח "עועים" כבשה לפעמים חלק מאתנו ולבנו הלך אחרי הרי נפתלי או העפיל אל ראש החרמון ועל ידי כך פגרנו במקצת בתורת החשבון או הנדסה...
שתי העיניים, מלאות אהבה וספוגות חמלה, היו נכבשות מטה והאפלה השתלטה בכל קצות החדר. מוסר כליות נוקף את הלב, היה מדכאנו וזרם דמעות היה אף שם מחנק לגרוננו... אלה הם זכרונות יקרים שספק אם המורה עצמה הרגישה בהם בזמן שהיתה מנצחת עלינו בתוך ד׳ אמות המחלקה.
אלה הן שתי העינים, שמשכוני לנהלל לפני שלש שנים עת הלכתי לפקוד מורתי ולהחיות את אותם הזכרונות הנעימים, שבתוך המולת החיים, קשה להתייחד אתם תמיד.
ובהזדמנות זאת, לרגל כלולות בתך, מחדש אני את ברכותי, הנטויות תמיד אליך מורתי הנעלה ומאחל לך אורך ימים, כוח ועצמה ושתזכי אף לראות כיצד נכדיך ונכדותיך מציבים יתד עולם בעמק.
בהזדמנות זאת אני מעביר אף את ברכותי ליהודה ידידי ועמיתי (הלא הוא שהקנה לי את יסודות היהדות עת הורני את הלכות בר־מצוה ושינן לפני את המפטיר שעד היום אזכרנו בעל פה). לרוחמה ולנשארים. את הכלה עצמה מברך אני באופן מיוחד בברכות נאמנות המתפרצות בשפע.
תלמידך המסור לך תמיד
ד״ר יעקב רזניק
דמות ידועה בקרב אנשי העליה השניה והסבתא של נהלל, מתה בגיל 84.
עלתה לארץ לפני 53 שנה מרוסיה, בה שימשה מנהלת גימנסיה. בשנים הראשונות לעליתה עבדה עם בעלה יוסף בהוראה במטולה. בעלה מת לפני 23 שנה. בנהלל היתה למעלה משלושים שנה. כל השנים היתה פעילה בציבור ובחיי התרבות. עסקה בהפצת ספרים וראתה עצמה נושאת השכלה לעם.
למעלה מעשרים שנה עסקה גם בעניני "דבר" במושב, והיתה למופת במסירותה לעתון ההסתדרות.
בשנתיים האחרונות נחלשה ונפלה למשכב, אך דעתה היתה צלולה עליה עד יומה האחרון.
היתה אהובה ומכובדת על כל אנשי נהלל, וקיימה קשרי ידידות עם רבים מאנשי העליה השניה.
רבים הלכו אתמול אחר ארונה של מוריה מור הסבתא של נהלל. מלבד אנשי המושב נראו גם מלוים ממוקירי זכרה, שבאו ממקומות שונים בארץ.
דברי הספד ליד הקבר, שנכרה בקרבת קבר בעלה יוסף, השמיעו צ. פיין בשם ועד המושב, ושלש חברות. בדברי המספידים צוינו תרומותיה של המנוחה כאחת מחלוצי החינוך העברי בארץ, אצילותה הנפשית והליכותיה עם הבריות. כן הוזכרה בקשתה להתקיים גם בימי זיקנה מופלגת מעבודה עצמית.
("דבר" יום ד' כ"ז בסיון תשי"ז 26.6.57)
מאת שמואל דיין
בשנות 1919־1914 היתה המושבה מטולה כגן-עדן לאנשי עמק הירדן. לבודדים ניתן לצאת מהעמק הלוהט ולעלות למטולה - מרום הארץ. אנו, אנשי דגניה קנינו במטולה גרעיני בקיה לזריעת חציר. הבקיה גדלה גם בדגניה, אלא שקשה היה לקצור ולאסוף משום שהחום הבשיל בבת אחת, התרמילים נפתחו והגרעינים נשפכו בנגוע בהם החרמש. קשה היתה הנסיעה ללא דרך בעליה לראש-פינה, וקשה ממנה הירידה עם העגלה העמוסה. עם זאת רבו המתנדבים למבצע זה שנמשך כשבוע ימים. כי פעם גם הרצון להפגש עם אכרי הגליל העליון. ובמטולה התארחנו בבית המשכיל במושבה.
בראש השולחן ישב אדם מזקין, פניו חרושות קמטים - המורה הדגול יוסף מרקובסקי, שהוא כחבריו טורוב, טורקניץ, וילקומיץ, גולני, זרעו על קרקע טרשים, בסביבה של עבודה ערבית ואפוטרופסות הברון ויק"א.
מוריה, רעיתו של יוסף, אף היא מורה, קבלה את האורחים בסבר פנים ונתקשרה שיחה בין עובדי אדמה לבין מורים ומחנכים. ובין המקשיבים לשיחה - יהודה, רוחמה ועמנואל.
הבנים - פלחים מילדותם שלטו בבהמות עבודה, בחריש, בזריעה ובקציר, ועל כך היתה גאוות המשפחה: בני המורים יהיו לעובדי אדמה חרוצים...
(מתוך "דבר")
מאת חיים שורר
לאחר שבועות רבים־רבים של חוסר־יכולת לכתיבה, שעדיין לא נסתיימו בעצם, אמרתי לגשת לקיום הבטחה - לכתוב על נושא שיש לו ענין עם ותיקוּת הרבה, ומכבר היה ראוי גם ראוי שיעמדו עליו ב"דבר".
והנה לא עלה על דעתי שבמקום ותיקים־ותיקים לא אוּכל שלא להתחיל דברי הפעם בלי אגלי דמע רותחים-צורבים לשמותיהם של שניים כל כך לא ותיקים עדיין, שנקטפו משום-מה כל-כך לא בעתם.
שנים רבות למדי לא ראיתים ואיני יודע - ואיני רוצה לדעת - מה ואיך נשתנו. ודאי נשתנו עם הגיל, עם הסבלות, עם העבודה הקשה. ואין לי כל ספק, כי היו שניהם אנשי עבודה קשה. אבל לי הם נשארו כבילדותם, כבפינותיהם השונות - ולבי שותת דם על אביבה דיין החמודה, המתוקה, שאהבתיה מכל בני ביתה, אהבה שלא היתה תלויה בשום דבר וכמדומה לא גיליתיה לאיש מעולם.
ועל שום מה, רבונו של עולם, לא יכלה להוסיף ולהנות עוד מזיוה של שמש עולם זה, גם אם הוא רחוק כל־כך מזיו לעתים כה קרובות?
וכמו חי עומד לעיני הילד היקר אזיקה מרקובסקי, הוא הקצין של המשטרה אזרח מור, שנסתלק זה עתה, ושוב לא ברור ולא מובן לי מפני-מה ומדוע עתה, כאשר עודנו רחוק מאוד מזיקנה;
ואני משער שהיה טוב ו"חזק" בתפקידו, כי עוד בילדותו הדלה והעלובה במטולה, במלחמת העולם הראשונה, ידע לשבת בעצמו ולתקן איכשהו את נעלו הקטנה הקרועה מכל הצדדים.
הילד החביב, האמון על בית האכר־המורה־העברי במטולה ועל הדיבור העברי הקנאי. איך נעשה במרוצת השנים לקצין-משטרה מצליח - לסיבוכי ישראל פתרונים.
אבל עוד אני מכיר יפה את אחיו יהודה ואת אחותו רוחמה אשר בנהלל, ואף את הוריהם שעברו לשם הכרתי עוד שנים רבות - ומתאר אני לי, כי גם אזיקה לא נתרחק הרבה משרשו בהיותו לקצין אזרח מור, המטיל אימה כביכול - -
והנה גם הוא הלך.
(״דבר״ יום ו׳ כ״א בחשון תשכ״ח)
