חזרה לתוכן העניינים

צאתנו את מטולה

אבא היה הראשון שנאלץ לצאת את המושבה.

עוד לפני פרוץ המלחמה עזב את ההוראה, קיבל סכום כסף כפיצויים – דבר שהיה חשוב לו מאוד לצרכי השקעה במשק – ושטחי קרקע נוספים שגם אותם החשיב, שכן מנוי וגמור היה עמו, להתרכז אך ורק בעבודת האדמה. הן לשם כך התיישבנו בכפר דוקא וזו הייתה משאת הנפש. לפי כל החישובים שעשה – ותמיד היו חישוביו בכיוון אל הטוב והרצוי – אין כל סיבה שלא נוכל להתפרנס בכבוד מיגיע כפינו.

אך מי נביא ויידע שמלחמת עולם קרבה ובאה והיא עלולה לשבש ולשים לאל כל חישוב וכל תיכנון? וזה בדיוק מה שקרה.

בלית ברירה חזר אבא אל עיסוקו הקודם – אל ההוראה. אלא שמקומו במטולה כבר היה תפוס והוא נאלץ לנדוד ל"מרחקים" עד "מצפה" המושבה הקטנטונת השוכנת בסמוך לטבריה. אנחנו נשארנו במטולה והמשכנו לעבד את משקנו ככל שהיה באפשרותנו. והאפשרות הייתה מוגבלת מאוד. רוב השדות לא נזרעו אם בשל מחסור בזרעים או בהמות עבודה ולעיתים קרובות גם בשל חוסר ידיים עובדות שהעסיקון, בעל כורחן, בעבודת סוכרה וכיו"ב.

שנייה לעזיבה הייתי אני במחילה מכבודי.

בוודאי לא הייתי עוזבת את מטולה וקשה הייתה עלי העזיבה, אלא שהלכתי, כדרכו של עולם, אחרי אישי חבר איילת-השחר – עם נישואינו בשלהי 1919.

אותה שנה עקרו ההורים עם בני הזקונים תרצה ואזרח לירושלים, שכרו דירה בשכונת הבוכרים ואבא נתמנה מורה לעברית ותנ"ך בבית הספר "חינוך-עיוורים". גם לאמא הוצע מקום עבודה אבל היא סירבה לשוב להוראה. שומה עליה, לדעתה, להתמסר כל-כולה לבית ולילדים, לפצותם על השנים הקשות, שנות המלחמה, שעברו עליהם.
 

לימים, משהוחל בהקמת שכונת תלפיות בירושלים – הקימו גם הם ביתם בשכונה והיו בין ראשוני המשתכנים. וכדי להותיר קשר כלשהו אל הכפר – חקקו מעל משקוף הכניסה לביתם – נ ה ל ל. כך הרגישו, בוודאי, כי לא נותק הקשר.

ואמנם הקשר אל הכפר לא נותק ואת שנותיהם האחרונות עשו בנהלל.

במטולה נשארו רק יהודה ועמנואל. אך הישארותם לא ארכה זמן רב וגם הם עזבו.

אותם ימים, סופחה מטולה וסביבתה הקרובה לסוריה, שהייתה נתונה – עם תום המלחמה – לשליטתה של צרפת. הצבא הצרפתי באיזור היה מורכב ברובו, מחיילים סודנים וסנגלים שלא "הרשימו" ביותר את ערביי הסביבה, בעיקר הבדואים שבהם, והם תקפו והניסו את החיילים ואף הרגו בהם ללא רחם, שדדו ובזזו מכל הבא ליד וגם ברכושם של אנשי מטולה שלחו ידם. המושבה נעזבה פעמיים.

גם מאורעות תל-חי התרחשו באותו זמן ובנסיבות דומות.

כך נקלע עמנואל עם זוג פרדותינו, לדגניה ב'.

משבאים למשק, אין נוהגים כאורחים מכובדים, אלא יוצאים לעבודה עם כל החברים. ומה גם שהיה זה בעונת הזריעה, עונה "בוערת" לכל הדעות. "דריל" (מכונת זריעה) עדיין לא הייתה ברשותם של אנשי דגניה ב', והיה עליהם לזרוע ביד. אין ברירה. זריעת שדה ביד תורה היא, ולימוד היא צריכה, ומבין אנשי דגניה ב' – רק משה קריגסר (לימים – עמיעד, מראשוני נהלל) ידע כיצד עושים במלאכה; ומשה, הלך ליהודה. היה לו מסתמא עיסוק כלשהו ביהודה ואם כך – קמים והולכים ותוך שבוע ימים אפשר גם לחזור, "ניידות" מקובלת מאוד באותם ימים. אלא שבינתיים חייבים לזרוע. המשימה הוטלה איפוא על עמנואל הנער בן הארבע-עשרה שהיה מאומן בכך, והוא זרע את השדות ובלי ספק ראה עצמו בשל כך גבר בגברים.

אך לעומת "הישג" זה, קרתה לו תקלה מעציבה. אחד הפרדים שהביא עמו, חלה ומת. כאן לא עמדה לו גבריותו והוא פרץ בבכי. כאלה הם האחים שלי. בוכים על מות בהמתם כמו, להבדיל, על אדם קרוב. ומי כמוני מבין לרוחם.

עד היום מזכירים לו אנשי דגניה ב' מאותם ימים, את "חטאיו" אלה: זריעת השדות והבכייה.
 

באלול תרפ"א, עם עליית ראשוני החברים לנהלל – הצטרף יהודה אל העולים ובנהלל בנה ביתו והקים משקו.

עמנואל גם הוא יצא את מטולה – אחרי נסיונות שלא הצליחו לשקם את המשק – ויחד עם עוד חברים עלו והקימו את כפר-יהושע.
 

בכך תמה ונסתיימה בעבורנו פרשת מטולה. ואף-על-פי-כן נשארו עד היום אי-אלה נימים הקושרים אותנו לאותו מקום ולאותה סביבה נוראת הוד שעל קצה גבולה הצפוני של הארץ.

בטרם יצאנו את המושבה, עוד "תפסנו" טיול אחרון למקום – שבעטיים של הגיל והמלחמה – לא הצלחנו להגיע אליו בימי שבתנו שם. הטיול – אל פסגת החרמון.

קרובים מאוד היינו אל החרמון. ובחורף – כשסבא חרמון כוסה כולו מכף רגל ועד ראש מעטה לבן – דומה היה כאילו זז והתקרב אלינו עוד יותר. הנה, יכול אתה לאחוז בו. ואף-על-פי-כן נמנע מאתנו ליקרב אליו, לא כל שכן לעלות אל פסגתו. אך משהוסרו ה"מעצורים" – מיהרנו להשלים את שהחסרנו.
 

אל פסגת החרמון

היה זה בשלהי דקייטא של שנת 1919. הצטרפנו (יהודה, אריה ואני) אל קבוצת קייטנים, רובם מורים, שבאו לבלות את חופשתם במטולה – ואירגנו טיול לחרמון.

יצאנו כ-30 "פרשים" רכובים על גבי סוסים ופרדות, בבוקרו של יום קיץ חם, כשאנו לבושים ב"מיטב הבגדים" שעוד נותרו לנו אחרי ארבע שנות המלחמה, ופנינו צפונה. בשעות אחר הצהריים הגענו לכפר שבעא השוכן לרגלי החרמון. בכפר שהינו עד בוא הלילה עם שאנו נהנים מיפי הנוף, מעצי אגוז מצלים ועמוסי פרי הגדלים על גדות נחל שמימיו הזורמים ברעש ובעיסוק גדול, צלולים וקרים כקרח – והמשכנו בדרכנו כששניים מאנשי הכפר נלווים אלינו כמורי דרך. המטרה – להגיע לשיא החרמון (קראנו לו ראש החרמון) לפני הנץ החמה ולצפות מרום ההר בזריחת השמש.

כאמור, היה זה ביום קיץ חם, אבל על החרמון לא היה כל-כך חם ומה גם בלילה ובלבוש שהיה לנו, אבל... כל שאפשר לעשות במקרים כאלה זה רק לרעוד ואת זאת אמנם עשינו. וכשגם "תרופה" זו לא הועילה – גלשנו מעל גבי הבהמות והתחלנו פוסעים ומטפסים במעלה ההר בכל המרץ והרצון לחמם את עצמותינו הקפואות. המרגש נעשה קצת יותר טוב אבל גם הקור נעשה יותר "טוב" ככל שהגבהנו לעלות.

עוד אנו מטפסים ועולים, והנה נגלתה לנו להפתעתנו, ככר קטנה ובה שלוליות מים וצמחיה ירקרקת שהיוותה מעין נאת מדבר בין הסלעים והאבנים שמסביב. כל זה היה בניגוד גמור לצמחיה הדלה דמויית קיפודים קפואים הפזורים פה ושם ברחבי ההר שגם הוא נראה קפוא וכאילו חסר חיים.

הנחנו לבהמות לרעות ב"אחו", פשוט הפקרנו אותם, וזחלנו אל בין נקיקי הסלעים מצטופפים ומתכרבלים בעבאיה (למי שהיה) ומחכים לבוקר הגואל.

עד הפסגה נותרו עוד כמה מאות מטרים ואותם גמאנו באור היום. עם הזריחה כבר היינו בראש ההר וצפינו במראה הנפלא.

ואמנם היה הוא   נ פ ל א   וכן תחושת הגובה העצום, ממש שלח ידך וגע בשמים. ולרגליך, משטח שלג גדול ועמוק אשר לעולם אינו נמס עד גמירה אלא מחדש "נעוריו" מדי חורף בשלג החדש הנופל ונערם על זה של אשתקד. המשטח כולו הופך לקרחון ענק ורק ביום כשהשמש מחממת, מתרככת השכבה העליונה וחוזרת להיות שלג לבן ורך אשר כאילו אך זה ירד משמים ארצה.

היו ערבים באים עם פרדותיהם, חוצבים בקרחון גושי קרח ומובילים לדמשק הבירה מזה ולצפת בירת הגליל מזה. באותם ימים היה זה בוודאי המקור העיקרי ואולי הבלעדי לאספקת קרח.

ניצלנו את ההזדמנות ליהנות משלג החרמון וראשית חכמה בישלנו תה כולו על טהרת השלג; ולא עוד אלא שהצלחנו גם להביא גוש קרח הביתה למטולה.

משנתפזרו ערפילי הבוקר, פנינו להזין עינינו במראות משני עברי ההר.

מצידו האחד השתרעה לה רבוצה בשלוות הבוקר, דמשק העיר. ומעבר מזה – כל הארץ לפנינו כעל כף היד. הכנרת כל-כך קרובה והיישובים – קטנים ודלילים אמנם – אבל כולם שלנו, כולם מוכרים וידועים לנו. וטוב ומרגש היה לעמוד על ראש החרמון ולהצביע משם על נקודה זו או אחרת בארץ.
 

אחרי שעשינו כמה שעות טובות ויפות על החרמון, התחלנו גולשים ויורדים במורד ההר בדרכנו הביתה, אבל לא בטרם השארנו עקבות הביקור.

אי מאין צץ דגל והונף בראש גל אבנים גבוה. המורה זוטא, איש ירושלים, נטל פיסת ניר, רשם הצהרה ובה כתוב לאמור: "זכינו לעלות אל ראש החרמון ולהניף בו את דגלנו". על הצהרה זו חתמנו כולנו. הפתק הוכנס לתוך בקבוק והוטמן בגל האבנים.

"כבשנו" את החרמון ! !

אך בכך לא תמה הפרשה. הפתק הגיע איכשהו אל שלטונות דמשק ואלה מיהרו להריץ שאילתא אל השלטון המנדטורי בירושלים, ולבקש הסבר על בולמוס ההתפשטות של היהודים.

הענין יוּשב עד מהרה, אלא ששכנינו אשר כבר אז לא ראו בעין יפה את "התפשטותנו הטריטוריאלית", עמדו על המשמר. וכך נעצרה קבוצת מטיילים שניה בדרכה אל החרמון, הובאה לעיירה חצבייה ושוחררה לאחר אזהרה חמורה כי לא יורשו עוד יהודים לעלות לחרמון. "דייכם במה שיש לכם" נאמר להם.

ואף-על-פי-כן אולי עוד יבואו ימים טובים בהם נוכל לטייל בשקט ובביטחה על פיסגת החרמון.

          חזרה לתוכן העניינים           לפרק הבא